לזכות הורי היקרים שעודדו את ילדיהם לטפח את הייחודיות שלהם.
יצירה חד פעמית בהסטורה.
מיוחדת שבמיוחדות.
מי ידמה לה ומי ישווה לה.
כוונתי - לישות המבהילה בייחודיותה.
אתה.
כל אדם באשר הוא, נברא בצלם אלקים, וכשם שאלקים הוא יחיד במינו כך, להבדיל, כל אדם, [הרב סולובייצ'יק].
הבעיה האנושית היסודית – אנשים אינם מכירים בערכם, ביחודיותם, בחד-פעמיותם.
ההחדרה של הרעיון הנשגב של המיוחדות שלך, הצורך למצות את הפוטנציאל האישי שאתה נחון בו, והכישלון האדיר בנהייה אחר דרכים הזרות לנפשך, הם הם נושא מאמרנו. ואם קריאת הדברים יעודד ולו אדם אחד להיות נאמן לנפשו האישית [כולל המחבר עצמו], יהא זה שכרי.
קטע ידוע [במקומות העוסקים בהגותו] מדברי אור האורות הגאון האלוקי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל: ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של יחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתים, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבן האני של כל אחד, של פרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו, הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא. את ה' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'." [שמונה קבצים קובץ ג' אות כ"ד]
הרב זצ"ל רואה בדברי הנביא יחזקאל "ואני בתוך הגולה" אמירה קיומית, הצהרה של איבוד זהות. גלות איננה רק הימצאות בטריטוריה זרה אלא דבר הרבה יותר עמוק. גלות היא ניכור האדם מפנימיות נשמתו.
הרב מחדש פירוש מקורי, מפתיע ומרענן לחטא אדם הראשון. לא אכילה מעץ הדעת הייתה עיקר העבירה. האכילה הייתה ביטוי חיצוני לפגם פנימי. חטאו של אדם היה ההתנכרות לעצמיותו, הפנייה לכוח חיצוני שהיה זר לנפשו. וכאשר ה' שאל "איכה" הוא לא ידע לענות כי ה"אני" שלו נאבד ממנו.
לפי דברי המקובלים, התפקיד של האנושות עד ביאת הגואל הוא לתקן את החטא הקדמון. לפי דברי הרב התיקון נעשה ע"י שנהיה נאמנים להוויתנו הפנימית, ולא נפנה לאל זר. והמשיח, כמו שהבעיר בקטע המצוטט, איננו רק אישיות מסויימת שאין לנו כל קשר פנימי-אחדותי אליה. המשיח בעצם נמצא בתוכנו, ועלינו להוציאו לגילוי. רוח אפינו משיח השם. ויפח באפיו נשמת חיים. מאן דנפח מדיליה נפח. ודוק כי עמוק הוא מאד.
ואולי אדם הראשון טעה ב'דומה'. נחש בגימטריא משיח. הוא חיפש את הגואל בדמות הנחש בעוד שהיה צריך להסתכל פנימה כדי למצוא את אשר חיפש. "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה" – כאשר אנחנו נפנים את המבט, בא יבוא. ולהרחבה בנושא תשובה וחזרה אל האני - להלן בס"ד.
גם עם ישראל חטא, זנה אחרי אלהי נכר, ועזב את אניתו העצמית. אחרי מתן תורה חזרנו למעמד של אדם הראשון לפני החטא. 'אני אמרתי אלהים אתם' – לא היינו אמורים למות. אבל חטאנו ושוב נקנסה מיתה עלינו "אכן כאדם תמותון". חטא אדם הראשון וחטא העגל שורשם אחד. פנייה החוצה לאל זר. ניתוק מהאני הפנימי [עי' בעבודה זרה ה.]. 'כי זה משה האיש .. לא ידענו מה היה לו' [שמות ל"ב א'], ויצרו עגל. הצעד הנכון היה להסתכל פנימה ולמצוא את 'אתפשטותא דמשה' שקיימת בכל דרא ודרא [זוהר].
בסוף הקטע הרב מסביר מי האני האמיתי של כל אחד. הזהות האמיתית של כל יצור. השם יתברך. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתיך מארץ מצרים ... אני ה' ". ה'אני' הוא ה' אלוקיכם אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אכן ה'אני' הוא כביכול ה'.
מכאן אפשר לומר פירוש חדש על דברי נעים זמירות ישראל. "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש" [תהילים כ"ז]. לך – בקשר אליך ה', אמר לבי – היה קול בתוך לבי שאמר 'בקשו פני' אתה בן אדם 'בקשו' בלשון רבים, אתה בעל האישיות המפוצלת הנוהה אחרי הערב לשעתו, ושוב פונה אחרי ערב אחר ועוד ועוד, אד אינפיניטום, תבקש את הפנימיות של עצמך, את הדבר המאחד אותך לכלל אישיות אחת מגובשת, 'את פניך ה' אבקש', ביקוש אחר הפנימיות שלי פירושו, בעומק שאין עמוק ממנו, ביקוש אחר פני ה'. ונשים לב. כאן הלשון הפכה ללשון יחיד. אבקש. מבעל תאווה המוצף רצונות אין-סופיים, הביקוש החזיר את האדם לשורש פנימיותו המאוחדת. ה' אחד. [שמעתי]
ולא פלא שאומרים מזמור זה באלול. זמן התשובה. הכנה לחזרה אל ה'ויפח' הקמאי.
'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם' - ה' שוכן בתוך לבם של ישראל [שה"ש רבה ה' ב'].
וזה סוד מה שאמר הלל 'אם אני כאן הכל כאן' [סוכה נ"ג:] הרי שהיה מדבר על עצמו ומתכוון כלפי הבורא. ואמנם 'אני' הוא אחד משמותיו של הבורא יתברך [שערי אורה שער ה' עמ' 134], דהיינו אחד מגילוייו שניתנה האפשרות על ידי שם זה לפנות אליו. הרי לעומקו של דבר כשאומרים 'אני' הכוונה למציאת עליונה שהתפשטה כלפי מטה. ועפ"ז הסביר הגאון ר' משה שפירא שליט"א [הובא באפיקי ים על ספירת העומר עמ' ע"ט] את הפסוק 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי' [דברים ל"ב ל"ט], דהפירוש הוא שיתגלה שה'אני' שלנו מצורף אל ה'אני' האמיתי, הסוד 'אם אני כאן הכל כאן', אשר זהו באמת היעוד של לעתיד לבוא 'ראו עתה' והיינו דאליבא דאמת ליכא שום 'אני' שאינו בסוד 'אני הוא'. צור לבבי וחלקי אלהים לעולם [עיין שם בספר ענין כ' ותרווה רב נחת].
והאיר הגרי"ד [ס' על התשובה עמ' ר"ט] שדוקא הלל שהצטיין במדת הענוה, מדגיש את האני, כי בלי הכרת האני, אין אדם יכול ליצור ... הבחירה צריכה ליטע באדם רגש של אחריות ... הוא ידע שתחושת הבחירה החופשית נותנת לאדם הרגשת חשיבות, לא גאווה חלילה, אלא הרגשת חשיבות עצמית, עכ"ד.
הלל הכיר בתוכו את האני האלקי, ומשם דוקא נבע מדת הענוה הגדולה שלו, שלא הוא הפועל והמצליח אלא הקדושה האלוקית המפעמת בו.
ונשים את אזנינו כאפרכסת לשמוע דברי קדשו של מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל "...כלל זה הוא יסוד התפילה שבחג הסוכות. התפילה של ההושענות שמזכירים בה "אני והו" [ראה סוכה מ"ה], פירשו התוס' על שם "הושע את עצמך עמו אנכי בצרה". "חד הוא" יש כאן, לא רק שותפות. עד כדי כך שאפשר לצעוק 'למענך למענך' ובאמת הכוונה להושיענו. ומפני שב'חד הוא', כזאת באמת בטלה החלוקה בין 'מיינע' 'דיינע' [שלי שלך], ומבקשים ממנו יתברך להוושע בלשון של 'למענך'. והיינו הך... והיא היא השמחה היתירה של שמחת בית השואבה, שאמר הלל בשעת מעשה לומר 'אם אני כאן הכל כאן'. היא השמחה המתבטאת בתפילה 'אני והו הושיעה נא'. [מאמרי פחד יצחק – סוכות מאמר מ"ו]
ונוסיף טעם ותבלין, שדוקא בחג הסוכות אמר הקליר בפייט 'כהושעת מאמר והוצאתי אתכם נקוב והוצאתי [ה' שרוקה] אתכם [א' חרוקה ת' דגושה]'. 'עמו אנכי בצרה'. ה' כביכול ירד עמנו לגלות וגם יצא אתנו [עיין ספר זכרון לג"ר שילה רפאל זצ"ל עמ' 77, 79].
עכשיו אעתיק חלק ממסה ארוכה שכתב הסופר והחכם הדגול הרה"ח ר' אברהם חן ז"ל על עצמיות [בספרו במלכות היהדות ח"ב עמ' 250], הספר אינו מצוי והמחבר אינו ידוע - וחבל!
"עוד חזון אחד יש בעולם .... [ש]מעורר מהפכה בלבו של אדם, וגואל אותו גאולת נשמה, גם הוא מחדשו ומילדו...
הוא התשובה.
"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה", ומהי גאולה אם לא חידוש נשמה, שבירת הישן ולידה מחדש?
התשובה במיצוי מובנה, היא מושג יהודי טהור וסגולתה המיוחדת של היהדות, שאין לשום עם ולשון.
אין מלת "תשובה" מתורגמת בדיוקה ובמובנה העצמי לשום לשון אחרת. יש חרטה, הטבה, הזדככות, אבל אין 'תשובה'. לשוב, לחזור למקור הראשון [מהר"ל בנתיב התשובה].
מחוק, נתוץ כל העבר והתחל מחדש, מראשית.. זהו כל ענינה של התשובה.
לא רק חדש מעשיך, אלא התחדש בעצמך, היה – לחדש.
'ועשיתם' [בקרבן ר"ה נאמר]. "בכל המועדים כתוב והקרבתם וכאן ועשיתם – כאילו נעשיתם בריה חדשה"...
כל ענינה – התחדשות...
'לב חדש, רוח חדשה'. מצא המושג הזה את ביטויו היותר עמוק ונעלה בדברי הנביא הכפרי...
'השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה'... [יחזקאל יח]
וסוד גדול גילה לנו הכתוב במהותה של התשובה .. 'והשובות אל לבבך' .. זוהי התשובה העילאה.. לשוב אל לבבך אתה.. אל האינטים העצמי אשר שם שוכן האלקים...
להסיר כל דבוק חיצוני, זיוף מלאכותי ומעושה, ולשוב אל האני הפנימי ועצמי שבך.
שובה אל המקור..
עכ"ד מדבריו הנפלאים של הרב חן, ותיטיב עם עצמך אם תסתכל במקור ותראה אל כל דבריו מאירי העיניים ומרניני הלב.
ובסגנונו של רואה האורות הגדול "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו... שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה" [אורות התשובה ט"ו י', וראה נשגביות-דברי-קדשו בשמונה קבצים קובץ ח' אות ריג שגילוי האור העצמי מביא לגילוי אורו של משיח, וזה מתחבר הפלא ופלא עם מה שכתבנו למעלה על חטא אדם הראשון כחיפוש אחר הגואל מחוצה לו].
נמצא, שכל אדם החוזר בתשובה צריך לעבור תהליך של חזרה אל תכונותיו הפנימיות-אישיות-אינדיבידואליות שאין להן אח ורע אצל כל אדם אחר בעולם. אין סוף ענינו של חזרה בתשובה הקפדת יתר על שמירת התורה כפי שרגילים לחשוב אלא הרבה יותר מזה. חזרה בתשובה כרוכה במהפך נפשי-אמיתי-שורשי למקור הווייתו העצמית.
יום הכיפורים. לשון רבים. הרבה סוגי כפרה. איש איש וכפרתו [ס' דברי השקפה של הגרי"ד, ועי' גם ס' דברי הגות והערכה עמ' ס"ב ובס' נפש הרב פרק והלכת בדרכיו].
'בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה, רואים שהכח הפועל התדירי של החיים האמיתיים העליונים אינו פוסק מעבודתו אף לרגע... שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן מספר כבוד א-ל. כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם, ועמו העולם כולו זיוו מתמעט. וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם אשר לרגליו תוכו ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה [שמונה קבצים קובץ ז' אות קפה ועי' שם באות קפט, ובקובץ סיני כרך כ"ז מאמר על עצמיות האדם במשנת הגראי"ה קוק].
כל אדם משקף, כביכול, זוית אחרת של אלוקות. כשהוא נאמן לעצמו, ולתכונות שניתנו לו מן השמים, כשהוא ממצה את הפוטנציאל הרוחני האישי-אינדיבידואלי שלו, בכך מתרבה כבוד שמים בעולם.
אם אפשר להצביע על סיבה לכישלון החינוך, הגישה [הלא מודעת] ש'כולם אותו דבר' היא בעוכרנו. בקטע שהבאנו בדברי הרב קוק הוא כותב: "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה".
חייבים לראות כל תלמיד כעולם בפני עצמו – כי כל תלמיד הוא באמת עולם בפני עצמו!
התורה מעדיפה מלכתחילה שכל אבא ילמד את בנו באופן פרטי, כי רק אבא הקשור בעבותות-אהבה-בל-ינתקו לבנו, יכול להבין לנפשו, ולענות על צרכיו האישיים. הייתה זו ירידה מצערת כאשר מכורח המציאות נאלץ רבי יהושע בן גמלא לייסד 'חדרים' לכלל ילדי ישראל. [בבא בתרא כ"א, ועיין מסתו הנפלאה של מרן הרב הוטנר זצ"ל בפחד יצחק שבועות עמ' רל"ח-רמ"ו].
מיוחדת שבמיוחדות.
מי ידמה לה ומי ישווה לה.
כוונתי - לישות המבהילה בייחודיותה.
אתה.
כל אדם באשר הוא, נברא בצלם אלקים, וכשם שאלקים הוא יחיד במינו כך, להבדיל, כל אדם, [הרב סולובייצ'יק].
הבעיה האנושית היסודית – אנשים אינם מכירים בערכם, ביחודיותם, בחד-פעמיותם.
ההחדרה של הרעיון הנשגב של המיוחדות שלך, הצורך למצות את הפוטנציאל האישי שאתה נחון בו, והכישלון האדיר בנהייה אחר דרכים הזרות לנפשך, הם הם נושא מאמרנו. ואם קריאת הדברים יעודד ולו אדם אחד להיות נאמן לנפשו האישית [כולל המחבר עצמו], יהא זה שכרי.
קטע ידוע [במקומות העוסקים בהגותו] מדברי אור האורות הגאון האלוקי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל: ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של יחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתים, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבן האני של כל אחד, של פרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו, הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא. את ה' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'." [שמונה קבצים קובץ ג' אות כ"ד]
הרב זצ"ל רואה בדברי הנביא יחזקאל "ואני בתוך הגולה" אמירה קיומית, הצהרה של איבוד זהות. גלות איננה רק הימצאות בטריטוריה זרה אלא דבר הרבה יותר עמוק. גלות היא ניכור האדם מפנימיות נשמתו.
הרב מחדש פירוש מקורי, מפתיע ומרענן לחטא אדם הראשון. לא אכילה מעץ הדעת הייתה עיקר העבירה. האכילה הייתה ביטוי חיצוני לפגם פנימי. חטאו של אדם היה ההתנכרות לעצמיותו, הפנייה לכוח חיצוני שהיה זר לנפשו. וכאשר ה' שאל "איכה" הוא לא ידע לענות כי ה"אני" שלו נאבד ממנו.
לפי דברי המקובלים, התפקיד של האנושות עד ביאת הגואל הוא לתקן את החטא הקדמון. לפי דברי הרב התיקון נעשה ע"י שנהיה נאמנים להוויתנו הפנימית, ולא נפנה לאל זר. והמשיח, כמו שהבעיר בקטע המצוטט, איננו רק אישיות מסויימת שאין לנו כל קשר פנימי-אחדותי אליה. המשיח בעצם נמצא בתוכנו, ועלינו להוציאו לגילוי. רוח אפינו משיח השם. ויפח באפיו נשמת חיים. מאן דנפח מדיליה נפח. ודוק כי עמוק הוא מאד.
ואולי אדם הראשון טעה ב'דומה'. נחש בגימטריא משיח. הוא חיפש את הגואל בדמות הנחש בעוד שהיה צריך להסתכל פנימה כדי למצוא את אשר חיפש. "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה" – כאשר אנחנו נפנים את המבט, בא יבוא. ולהרחבה בנושא תשובה וחזרה אל האני - להלן בס"ד.
גם עם ישראל חטא, זנה אחרי אלהי נכר, ועזב את אניתו העצמית. אחרי מתן תורה חזרנו למעמד של אדם הראשון לפני החטא. 'אני אמרתי אלהים אתם' – לא היינו אמורים למות. אבל חטאנו ושוב נקנסה מיתה עלינו "אכן כאדם תמותון". חטא אדם הראשון וחטא העגל שורשם אחד. פנייה החוצה לאל זר. ניתוק מהאני הפנימי [עי' בעבודה זרה ה.]. 'כי זה משה האיש .. לא ידענו מה היה לו' [שמות ל"ב א'], ויצרו עגל. הצעד הנכון היה להסתכל פנימה ולמצוא את 'אתפשטותא דמשה' שקיימת בכל דרא ודרא [זוהר].
בסוף הקטע הרב מסביר מי האני האמיתי של כל אחד. הזהות האמיתית של כל יצור. השם יתברך. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתיך מארץ מצרים ... אני ה' ". ה'אני' הוא ה' אלוקיכם אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אכן ה'אני' הוא כביכול ה'.
מכאן אפשר לומר פירוש חדש על דברי נעים זמירות ישראל. "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש" [תהילים כ"ז]. לך – בקשר אליך ה', אמר לבי – היה קול בתוך לבי שאמר 'בקשו פני' אתה בן אדם 'בקשו' בלשון רבים, אתה בעל האישיות המפוצלת הנוהה אחרי הערב לשעתו, ושוב פונה אחרי ערב אחר ועוד ועוד, אד אינפיניטום, תבקש את הפנימיות של עצמך, את הדבר המאחד אותך לכלל אישיות אחת מגובשת, 'את פניך ה' אבקש', ביקוש אחר הפנימיות שלי פירושו, בעומק שאין עמוק ממנו, ביקוש אחר פני ה'. ונשים לב. כאן הלשון הפכה ללשון יחיד. אבקש. מבעל תאווה המוצף רצונות אין-סופיים, הביקוש החזיר את האדם לשורש פנימיותו המאוחדת. ה' אחד. [שמעתי]
ולא פלא שאומרים מזמור זה באלול. זמן התשובה. הכנה לחזרה אל ה'ויפח' הקמאי.
'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם' - ה' שוכן בתוך לבם של ישראל [שה"ש רבה ה' ב'].
וזה סוד מה שאמר הלל 'אם אני כאן הכל כאן' [סוכה נ"ג:] הרי שהיה מדבר על עצמו ומתכוון כלפי הבורא. ואמנם 'אני' הוא אחד משמותיו של הבורא יתברך [שערי אורה שער ה' עמ' 134], דהיינו אחד מגילוייו שניתנה האפשרות על ידי שם זה לפנות אליו. הרי לעומקו של דבר כשאומרים 'אני' הכוונה למציאת עליונה שהתפשטה כלפי מטה. ועפ"ז הסביר הגאון ר' משה שפירא שליט"א [הובא באפיקי ים על ספירת העומר עמ' ע"ט] את הפסוק 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי' [דברים ל"ב ל"ט], דהפירוש הוא שיתגלה שה'אני' שלנו מצורף אל ה'אני' האמיתי, הסוד 'אם אני כאן הכל כאן', אשר זהו באמת היעוד של לעתיד לבוא 'ראו עתה' והיינו דאליבא דאמת ליכא שום 'אני' שאינו בסוד 'אני הוא'. צור לבבי וחלקי אלהים לעולם [עיין שם בספר ענין כ' ותרווה רב נחת].
והאיר הגרי"ד [ס' על התשובה עמ' ר"ט] שדוקא הלל שהצטיין במדת הענוה, מדגיש את האני, כי בלי הכרת האני, אין אדם יכול ליצור ... הבחירה צריכה ליטע באדם רגש של אחריות ... הוא ידע שתחושת הבחירה החופשית נותנת לאדם הרגשת חשיבות, לא גאווה חלילה, אלא הרגשת חשיבות עצמית, עכ"ד.
הלל הכיר בתוכו את האני האלקי, ומשם דוקא נבע מדת הענוה הגדולה שלו, שלא הוא הפועל והמצליח אלא הקדושה האלוקית המפעמת בו.
ונשים את אזנינו כאפרכסת לשמוע דברי קדשו של מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל "...כלל זה הוא יסוד התפילה שבחג הסוכות. התפילה של ההושענות שמזכירים בה "אני והו" [ראה סוכה מ"ה], פירשו התוס' על שם "הושע את עצמך עמו אנכי בצרה". "חד הוא" יש כאן, לא רק שותפות. עד כדי כך שאפשר לצעוק 'למענך למענך' ובאמת הכוונה להושיענו. ומפני שב'חד הוא', כזאת באמת בטלה החלוקה בין 'מיינע' 'דיינע' [שלי שלך], ומבקשים ממנו יתברך להוושע בלשון של 'למענך'. והיינו הך... והיא היא השמחה היתירה של שמחת בית השואבה, שאמר הלל בשעת מעשה לומר 'אם אני כאן הכל כאן'. היא השמחה המתבטאת בתפילה 'אני והו הושיעה נא'. [מאמרי פחד יצחק – סוכות מאמר מ"ו]
ונוסיף טעם ותבלין, שדוקא בחג הסוכות אמר הקליר בפייט 'כהושעת מאמר והוצאתי אתכם נקוב והוצאתי [ה' שרוקה] אתכם [א' חרוקה ת' דגושה]'. 'עמו אנכי בצרה'. ה' כביכול ירד עמנו לגלות וגם יצא אתנו [עיין ספר זכרון לג"ר שילה רפאל זצ"ל עמ' 77, 79].
עכשיו אעתיק חלק ממסה ארוכה שכתב הסופר והחכם הדגול הרה"ח ר' אברהם חן ז"ל על עצמיות [בספרו במלכות היהדות ח"ב עמ' 250], הספר אינו מצוי והמחבר אינו ידוע - וחבל!
"עוד חזון אחד יש בעולם .... [ש]מעורר מהפכה בלבו של אדם, וגואל אותו גאולת נשמה, גם הוא מחדשו ומילדו...
הוא התשובה.
"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה", ומהי גאולה אם לא חידוש נשמה, שבירת הישן ולידה מחדש?
התשובה במיצוי מובנה, היא מושג יהודי טהור וסגולתה המיוחדת של היהדות, שאין לשום עם ולשון.
אין מלת "תשובה" מתורגמת בדיוקה ובמובנה העצמי לשום לשון אחרת. יש חרטה, הטבה, הזדככות, אבל אין 'תשובה'. לשוב, לחזור למקור הראשון [מהר"ל בנתיב התשובה].
מחוק, נתוץ כל העבר והתחל מחדש, מראשית.. זהו כל ענינה של התשובה.
לא רק חדש מעשיך, אלא התחדש בעצמך, היה – לחדש.
'ועשיתם' [בקרבן ר"ה נאמר]. "בכל המועדים כתוב והקרבתם וכאן ועשיתם – כאילו נעשיתם בריה חדשה"...
כל ענינה – התחדשות...
'לב חדש, רוח חדשה'. מצא המושג הזה את ביטויו היותר עמוק ונעלה בדברי הנביא הכפרי...
'השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה'... [יחזקאל יח]
וסוד גדול גילה לנו הכתוב במהותה של התשובה .. 'והשובות אל לבבך' .. זוהי התשובה העילאה.. לשוב אל לבבך אתה.. אל האינטים העצמי אשר שם שוכן האלקים...
להסיר כל דבוק חיצוני, זיוף מלאכותי ומעושה, ולשוב אל האני הפנימי ועצמי שבך.
שובה אל המקור..
עכ"ד מדבריו הנפלאים של הרב חן, ותיטיב עם עצמך אם תסתכל במקור ותראה אל כל דבריו מאירי העיניים ומרניני הלב.
ובסגנונו של רואה האורות הגדול "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו... שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה" [אורות התשובה ט"ו י', וראה נשגביות-דברי-קדשו בשמונה קבצים קובץ ח' אות ריג שגילוי האור העצמי מביא לגילוי אורו של משיח, וזה מתחבר הפלא ופלא עם מה שכתבנו למעלה על חטא אדם הראשון כחיפוש אחר הגואל מחוצה לו].
נמצא, שכל אדם החוזר בתשובה צריך לעבור תהליך של חזרה אל תכונותיו הפנימיות-אישיות-אינדיבידואליות שאין להן אח ורע אצל כל אדם אחר בעולם. אין סוף ענינו של חזרה בתשובה הקפדת יתר על שמירת התורה כפי שרגילים לחשוב אלא הרבה יותר מזה. חזרה בתשובה כרוכה במהפך נפשי-אמיתי-שורשי למקור הווייתו העצמית.
יום הכיפורים. לשון רבים. הרבה סוגי כפרה. איש איש וכפרתו [ס' דברי השקפה של הגרי"ד, ועי' גם ס' דברי הגות והערכה עמ' ס"ב ובס' נפש הרב פרק והלכת בדרכיו].
'בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה, רואים שהכח הפועל התדירי של החיים האמיתיים העליונים אינו פוסק מעבודתו אף לרגע... שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן מספר כבוד א-ל. כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם, ועמו העולם כולו זיוו מתמעט. וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם אשר לרגליו תוכו ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה [שמונה קבצים קובץ ז' אות קפה ועי' שם באות קפט, ובקובץ סיני כרך כ"ז מאמר על עצמיות האדם במשנת הגראי"ה קוק].
כל אדם משקף, כביכול, זוית אחרת של אלוקות. כשהוא נאמן לעצמו, ולתכונות שניתנו לו מן השמים, כשהוא ממצה את הפוטנציאל הרוחני האישי-אינדיבידואלי שלו, בכך מתרבה כבוד שמים בעולם.
אם אפשר להצביע על סיבה לכישלון החינוך, הגישה [הלא מודעת] ש'כולם אותו דבר' היא בעוכרנו. בקטע שהבאנו בדברי הרב קוק הוא כותב: "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה".
חייבים לראות כל תלמיד כעולם בפני עצמו – כי כל תלמיד הוא באמת עולם בפני עצמו!
התורה מעדיפה מלכתחילה שכל אבא ילמד את בנו באופן פרטי, כי רק אבא הקשור בעבותות-אהבה-בל-ינתקו לבנו, יכול להבין לנפשו, ולענות על צרכיו האישיים. הייתה זו ירידה מצערת כאשר מכורח המציאות נאלץ רבי יהושע בן גמלא לייסד 'חדרים' לכלל ילדי ישראל. [בבא בתרא כ"א, ועיין מסתו הנפלאה של מרן הרב הוטנר זצ"ל בפחד יצחק שבועות עמ' רל"ח-רמ"ו].
גם מעמד הר סיני הצטיין בגישה האינדיבידואלית "קול ה' בכח" – לפי כחו של כל אחד ואחד [שמות רבה כ"ט א']. ראיתי בשם הרמח"ל שכל אחד קיבל לפי שורש נשמתו. ועל זה אנו מתפללים 'ותן חלקנו בתורתך' – תן לכל אחד להשיג את חלקו המיוחד לו.
'וכל הדברות כולן בלשון יחיד 'ה' אלקיך' 'אשר הוצאתיך' ... כי עם כל אחד ידבר' [רמב"ן על הפסוק אנכי ה' אלקיך].
הגר"א בפירושו למשלי [פרק ט"ז ד'] כתב "לכל אדם יש דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין טבע בני אדם שווה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו".
ועוד מהגר"א על הפסוק "הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו" [משלי י"ד, ב']: כי כל אדם צריך לילך בדרך הצריך לו, כי אין מידות בני אדם שוות זו לזו, ולכן הולך בישרו, בדרך היושר שלו, אף על פי שבעיני הבריות הוא רע, כי אינן יודעות מה שהוא צריך, והולך בישרו הוא ירא ה'. 'ונלוז דרכיו' מי שמעקם דרכיו הצריכים לו בשביל להתגאות בעיני הבריות לעשות דבר הישר בעיניהם ... בוזהו ה'. כי הקב"ה יודע מה שהוא צריך והוא אינו עושה הצריך לו, ועושה הישר בעיני הבריות, הרי עליו יראת בשר ודם ואין עליו יראת ה'".
והדברים נוקבים עד חדרי בטן. רק מי שהולך ע"פ נטיותיו האישיות נחשב לירא ה', אבל אם מעקם דרכיו – הקב"ה בוזהו.
'ויותר יעקב לבדו' [בראשית ל"ב כ"ה]. 'אין כאל ישורון' [דברים ל"ג כ"ו], ר' ברכיה בשם ר' סימון אומר אין כאל, ומי כאל? ישורון! ישראל סבא, מה הקב"ה כתוב בו, 'ונשגב ה' לבדו', אף יעקב - 'ויותר יעקב לבדו', [בר"ר פע"ז א']. הסכת ושמע לדברי גאון המוסר ר' ירוחם הלוי זצ"ל:" מהותה ומציאותה של דרגה זו הוא 'יחידי', מבלי שיצטרך לכלום ומבלי שיהיה תלוי במי שהוא, יחיד לגמרי, לבדו. ומי שהוא במדה זו באותה שעה אין דבר שום קיים בעדו בכל הבריאה כולה, הרי הוא יחיד לעצמו. ועי' כוזרי מאמר ג' "אמר החבר מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם שלא יהיה למשא עליו וכו' ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות אבל הם צוותו, וישתומם במלא עם מפני שנעדר ממנו עניני העולם השפל ונתוסף עמו ראיית מלכות שמיים". שענין הבדידות הוא 'ראיית מלכות שמים', ומדה זו היא רמה ונשאה, תכלית השלימות. ובבלעם מצינו שכשרצה להשיג נבואה כתוב [במדבר כ"ג, ג'] 'וילך שפי', היינו שמתחילה קנה מדת 'לבדו' מדת הבדידות, וממדת הבדידות יוצאת נבואה" [דעת חכמה ומוסר מאמר ק' עיי"ש שמדת בן ישיבה היא מדת 'לבדו'].
וזכיתי לשמוע מפיו של הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל [והודפס בעלי שור ח"ב עמ' תט"ו עיי"ש כל הפרק הנפלא] שהצרה הגדולה של בני הישיבות היא שמתחנכים שנים רבות בפנימיות ושם הם נמצאים בתוך הרבים בלי רגע אחד של בדידות, ובזה הם עלולים לאבד לגמרי את היחודיות שלהם, ולשכוח לגמרי מההתפתחות לאדם עצמאי. מה עלוב הוא לראות יקרים בני תורה שאין להם שום נקודה יחודית, ממש בני אדם שאין להם הסטוריה, אחרים התוו להם כל מהלך חייהם. ה' ישמרנו ממהלך-חיים כזה!
ואברהם אבינו היה מכונה 'העברי'. הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר השני [עיין זאב יטרף דברים פרק י'].
הגמרא בפסחים [קט"ז.] אומרת שבליל הסדר [הוא "ליל החינוך"], 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו', ומפרש הרמב"ם 'כיצד, אם היה קטן או טיפש, אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או עבד זה במצרים [שים לב! פונה אליו בחיבה 'בני' ואח"כ משתמש באמצעים ויזואליים 'כמו שפחה זו או עבד זה' להמחיש את הרעיון] ... ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ... הכל לפי דעתו של בן'. [ראה שיחתו של הג"ר שמחה וסרמן זצ"ל בס' קובץ מאמרים ואגרות של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל ח"ב עמ' 263]. ושמעתי מפי קדשו של מכ"ק האדמו"ר מטאלנא שזה הפירוש בפסוק 'ולמען תספר באזני בנך' – תתאים את דבריך כדי שיכנסו לאוזניים האישיות של בנך.
ו'אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ'. לא מה שחפצים הסביבה או החברה, אלא – לבו [ע"ז י"ט.], וראיתי בשם הרדב"ז [ח"ג סי' תעב תתקי] שגם בתפילה אין לאדם להתפלל אלא במקום שלבו חפץ.
ואי אפשר בלי. 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' [משלי כ"ב ו']. ואולי עם 'קנייטש' חדש. גם כי יזקין לא יסור מה'דרכו'. תמיד יחפש את הכיוון המיוחד לשורש נשמתו ולא ילך כשה אחרי העדר בחיקוי זול של מעשי הזולת.
ובפירוש פסוק זה מזהיר הגר"א שאם לא תחנכהו לפי טבעו 'עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה כי א"א לשבור מזלו'.
בקובץ שמעתין [כסלו אדר תשנ"ו] העיר על המציאות העגומה שהורים רבים מחנכים את הילד על פי דרכו – דרך ההורה, עיי"ש במאמר מאלף.
ונחזי אנן גברא רבה דקמסהיד אדידיה, מרנא החזו"א זצ"ל: "לא הסכנתי ליכנס לרשות אחרים שלא ברשות. וחולשת מזגי ואנינות דעתי התמידית אינן ראויות לעזות...." [קובץ אגרות, אגרת קנ"ט, ועי' בס' קדושת אברהם עמ' 153 במאמר 'יעודו של אדם'].
וכך אני מפרש לעצמי את הגמרא התמוהה [חגיגה ה'] ת"ר שלשה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק וכו'", ניחא שהקב"ה בוכה על מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, אבל איך נבין את הבכי על מי שאי אפשר לו לעסוק ובכל זאת עוסק תורה? אלא שמדובר במי שתפקידו לעסוק בדברים אחרים, בחסד או בסחורה כדי לפרנס ת"ח, ומ"מ עוסק בתורה, עליו הקב"ה בוכה, כי הוא אינו נאמן לתפקידו האישי-אינדיבידואלי.
'דע את אלוקי אביך ועבדהו' [דה"י א כ"ח ט'], נכון שהוא אלוקי אביך וקבלתי במסורת שחייבים לעבדו. אבל אין זה מספיק. 'דע' – חייבים לדעת אותו ולהכירו באופן אישי. וכמו שאומרים בשם השרף מקוצק כאשר נשאל למה דרכו בעבודת ה' שונה מדרך אביו, ענה "קודם כתוב 'זה אלי ואנוהו' ורק אח"כ 'אלוקי אבי וארוממנהו'".
מאמרנו זה ילקה בחסר אם לא נעלה את השאלה הבאה: איפה מקום הכלל אם היחיד ביחידיותו תופס מקום כה מרכזי? הסכת ושמע מה שכתב בספר החברה והשפעתה [עמ' 94]: לעומת זאת, היחוד של צדיקים כרוך באחדותם, אחדות עצמית אישית ואינו סותר כלל, ואף משלים את הווייתם כחלק מהכלל. הווייתם כפרט והווייתם כחלק מן הכלל מתמזגים והופכים לשני צדדים של מטבע אחד, יחידות ואחדות הכרוכות יחד. מציאותם של רשעים היא בגדר נפרדות ['לתאוה יבקש נפרד'] ולא שייכת בהם דבקות והתחברות, בעוד שמציאות של צדיקים היא כולה דביקות.
כרוכות הן זו בזו היחידות והאחדות, צמידותן נובעת מכך, שההתפתחות של תחושת היחידיות אצל האדם תלויה בכך שהאנוכי האישי שלו, הוא ישות כזאת שחשה ומכירה בעובדה שכשם שה'אני' של האדם הוא ביטוי ל'אנכי' שלו, כן ה'אתה' של הזולת הוא ביטוי של ה'אנוכי' שלו, ושניהם יחד יוצרים את ה'אנכי' המאוחד של ישראל ושל העולם כולו, עכ"ד.
וזה פשר מה שמצינו בפ' נשא שהקריבו הנשיאים כל אחד קרבן לבדו, ואילו העגלות הביאו שני הנשיאים ביחד, כדכתיב [במדבר ז,ג] 'עגלה על שני נשיאים'.
וטעמא מאי?
משום שעבודת ה' דורשת את שני הפרטים. יחידויות והתחברות. מחד – 'בשבילי נברא העולם', אבל מאידך, דרושה עבודת הכלל [הג"ר יעקב עטלינגר בספרו מנחת עני, ועי' גם בספורנו שם ובספר 'חיים של בהם' תנינא עמ' קס"ב].
במסכת ביכורים [פ"ג מ"ג] לומדים שאומרים למביאי ביכורים "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום" – והרב קוק [עין איה שם] עמד על לשון המשנה, ש'אמרו אחינו אתם, מתאחדים בכח אחדות, אמנם הננו מכירים שעם זה הנכם אנשי המקום פלוני ואין לנו חפץ בהסיר יחוסכם אל עיר מגורכם החביבה עליכם בטבע'.
ואין מקור יותר מתאים לסיים מאמרנו מאשר המשנה במסכת סנהדרין [פרק ד']: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא... ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחברו. לפיכך חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם".
יה"ר שנזכה ללכת כל אחד ואחד בדרך המיוחדת שלו ולחנך כך את ילדנו.
יישר כוח!!!
השבמחק