הדברים הבאים נכתבו עפ"י שיעורו הכללי של הגאון ר' יונתן דייוויד שליט"א שהודפס בחוברת מיוחדת ע"י תלמידיו.
א] מתניתין י"ג "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה, איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת, ר' יהושע אומר, לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת. רבי יהושע אומר, לא מפיה אנו חיין וכו'.
ב] והרמב"ם [ט"ו מאיסורי ביאה הל' י"ד] פסק כר"י דנאמנת לומר שמאיש פלוני וכהן הוא וז"ל "פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר וכו'. ואם אותו פלוני ממזר, אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו, אלא יהיה ספק ממזר". והמ"מ [שם בהל' י"ב] מפרש את טעם דברי הרמב"ם שנאמנת להכשיר את בנה ואינה נאמנת לפוסלו: "מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד וכו'. ואע"פ שנאמנת להכשיר, היה נראה שכ"ש לפסול, לא היא, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבוא בקהל, אלא דרבנן גזרו עליהן, והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול, כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב".
ג] והש"ש [ש"ב פי"ז] הקשה ע"ד המ"מ, דהא האי טעמא דמן התורה ספק ממזר כשר, לא מהני אלא גבי הולד, ולא לגבי עצמה, דהו"ל למיפסלה לכהונה מספק עכ"ק. וצ"ל דלגבי עצמה בלאו הכי יש סברא להאמינה משום שיש לה חזקת כשרות, דחזקתה שמותרת, ולכך לא בעינן לנאמנותה אלא לגבי כשרותה של הולד. והא דבעינן לנאמנותה לגבי הכשרו של הולד, ולא מצינן לאוקמה לה אחזקת כשרותה של האם, [דהא חזקת האם מהני לבת], נראה בזה, ע"פ הא דהאחרונים חקרו בהא דאמרינן בסוגיין, דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, האם ההכשר דבתה הו"ל משום שמאותו הדין שנאמר שיש להאם חזקת כשרות, מחמת דין זה עצמו אמרינן שגם להולד תהא אותה חזקת כשרות, דכיון דהחזקה מהני להכריע הספק לגבי האם [שנבעלה לכשר], מהני נמי להכריע כן לגבי הבת. או דילמא, ל"ה בתורת הכרעת הספק על האם שהוא זה שמועיל נמי לבתה, אלא דכיון דמוקמינן לאם על חזקת כשרות לכהונה, ממילא נמשכת החזקה גם לבתה, שתהא בחזקת כשרות לכהונה, ומותרת לבוא בקהל. וכ"מ בתוס' בפ"ב דכתובות [כו: בד"ה אנן] שכתבו בזה"ל: "דחזקת האם מהניא גם לינאי כדמשמע הכא". וכוונתם להא דמוכח בסוגיא דהתם דאנן מסקינן ליה מחמת עדי כשרות על אביו, ומדמו לה תוס' להא דחזקת האם מהני לבת, והיינו, דהא דמהני עדי כשרות דכהונה על האב, הוא משום דחזקת האב מהני לבנו, דכשלאב יש חזקת כשרות לכהונה, מוקמינן אף לבנו אחזקה זו. ואע"ג דאין הנידון על כשרות האב, דהא אף אי נשא פסולה, הוא עצמו אין נפסל לכהונה, ונמצא דאע"פ שאין כאן הכרעת ספק דכשרות לכהונה לגבי האב, מ"מ מהניא חזקתיה, שתמשך נמי לבנו להכשירו לכהונה מחמת חזקת אביו.
ד] ונראה דפליגי בזה רש"י ותוס' בקידושין [ס"ו. והובא נמי בתוס' בכתובות כ"ו], בהא דאמרינן התם גבי ינאי המלך, דאם הוי תרי ותרי שאמו נשבית, הרי זה חשיב דנמצא שנשבית. ופי' שם רש"י [בד"ה סמוך אהני] "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנידון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול". ונראה מדבריו, דאם היו דנין עליה, היו מעמידים גם אותו על חזקתה, אלא מכיון דאין נמצאת כאן, ולא דיינינן עליה, הלכך לא מוקמינן ליה אחזקתה. והתוס' [שם בד"ה מאי חזית] הקשו עליו, "וא"ת, מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות [יג] לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה". והנה התוס' הרי הקשו את קושייתם לבתר דמייתו לה את פירש"י דל"מ חזקת האם, מכיון שאין דנין עליה, וא"כ מאי קושיא להו מסוגיין דחזקת האם מהני לבת, שהרי הא דינאי שאני, שאין דנין על האם. וע"כ נראה, דהתוס' ס"ל דהא דאמרינן בסוגיין דחזקת האם מהני לבת אי"ז מפני שהעמדנו את האם על חזקת כשרות והכרענו להכשירה, כהצד האחד דלעיל, אלא דס"ל דאותה החזקה שישנה על האם, ישנה נמי על הבת, וכדאיתא בדבריהם לקמן [הנ"ל] לגבי חזקת כהונה דהאב, דמהניא נמי לבנו, וכהצד הב' הנ"ל. משא"כ לפירש"י דהתם, חזקת הבת מהניא משום שהיתה הכרעה להעמיד את האם על חזקתה, ומכח הכרעה זו שהאם בחזקת כשרות, מחזקינן נמי להבת בחזקת האם. ולכן ס"ל דהיכא שלא היה נידון ולא העמדנוה אחזקתה, לא מצינן לאוקמה להולד לחודיה אחזקת כשרות.
ה] ועפי"ז נראה לבאר את דברי המ"מ, דס"ל כדנתבאר בשיטת רש"י דרק היכא דאוקמיה להאם על חזקתה, אז הוא דמצינן לאוקמיה להולד נמי אחזקת האם, ולכן אם באה להכשיר את בנה ל"מ בזה הא דהיא עצמה בחזקת כשרות, דהא לגביו הו"ל נידון דממזרות, ועליה הרי אין נידון להכשירה מטעמא דממזרות, אלא להכשירה לכהונה, ולהכי לית לה חזקה לענין זה להכשיר עי"ז את הולד, דהא לא פסקנו עליה מידי לענין זה, והוצרך המ"מ להכשירו מטעם דאמו נאמנת. ואף דאכתי היה אפשר לומר, דמכיון דלגבי האם פסקנו שלא נבעלה לממזר כדי שלא תיפסל לכהונה, א"כ הכרעת חזקה זו תועיל נמי לגבי הבן שלא יהיה ממזר, מ"מ י"ל, דיתכן דלא מועיל חזקה דספק כהונה לענין זה של פסלות הבן מחמת ממזרות, כנ"ל. ויתכן נמי, דאיירי בגוונא שאין דנין עליה כלל לגבי כהונה, וכגון היכא דבלאו הכי פסולה היא, וכדאיתא בתוס' רעק"א בקידושין פ"ד מ"ח, ומכיון שלא היה נידון עליה, הא אין כאן הכרעה שתועיל לגבי בנה.
ו] הבית שמואל [אהע"ז סי' ד ס"ק ל"ט] הקשה על דברי המ"מ שמבאר את טעם הרמב"ם דהוא משום דמדאורייתא מכשירים לספק ממזר, מהא דאמרינן בסוגיין – 'מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי, לדברי המכשיר, מכשיר אפילו ברוב פסולין' והיאך מהני האי טעמא של המ"מ להיכא דאיכא רוב פסולין, דהא נתבאר בקידושין [עג,א] דלא מכשירים אלא ברוב כשרים או עכ"פ במחצה על מחצה, אבל ברוב פסולין הא אין זה ספיקא דממזרות, דהא אזלינן בתר רוב לפוסלו. ומיישב הב"ש: "וי"ל אפילו אם איכא רוב פסולין אכתי ספק ממזר הוא בלא דיבוריה, משום די"ל היא אזלה להבועל, והוי כקבוע וכמחצה על מחצה דמי". והיינו דאין כאן רוב גמור דהא דילמא היא הלכה אליו.
ז] והש"ש [ב טו] הקשה על הב"ש מהגמ' דידן, דאם הוא צודק הדרא קושיית הגמ' לדוכתא. דהגמרא פריך לרבי יהושע איך מדמה שבויה לראוה מדברת. והלא בשבויה רוב פסולים אצלה משא"כ מדברת ליכא רוב פסולים. ומשני דרבן גמליאל מכשיר גם ברוב פסולים, וא"כ שפיר מדמה רבי יהושע שבויה לפנויה לזינתה, דבתרוייהו איכא רוב פסולים.
ח] והנה לדברי הבית שמואל אכתי תקשה מאי מדמה ר' יהושע שבויה למדברת והלא במדברת אע"פ דאיכא רוב פסולים, מ"מ לא חשיב רובא לאיסורא דהא מספקא לן דילמא אזלה איהי לגביה, משא"כ בשבויה ודאי איכא רובא לאיסורא דהא השבאים כולם הם גוים ופוסלים אותה בביאתם.
ט] ולכאורה יש לדון על קושייתו, דהא קושיית הש"ש היא מהא דמדמינן את השבויה למעוברת, והנה חזינן בדברי רש"י [ד"ה תיפוק ליה], שכתב בזה"ל:" לרבי יהושע פריך, נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות, תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין". ודייק השיטמ"ק [בד"ה לזו יש עדים] מדבריו דקושיית רבי יהושע משבויה, אינה לגבי מעוברת, אלא דמדמי לה למדברת, ולזה הוא דמהדרי ליה דאין אפוטרופוס לעריות, ולא אתי לדמות שבויה למעוברת, אלא להיכא שרק נסתרה עכת"ד. וא"כ י"ל דמכיון דלא איירי כלל לגבי מעוברת אלא לגבי מדברת, יתכן דאיירי הכא רק היכא דהבועל בא אצלה, דהא לגבי מדברת הא ידעינן היאך היה כאן, [ודלא כמעוברת, דלא ידעינן היאך היה], וא"כ י"ל דהא דאמרינן דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים, איירי דידעינן דהוא בא אצלה, ומהא הוא דמקשינן.
י] ועוד הקשה הש"ש [ש"ב פי"ז] ע"ד המ"מ הנ"ל, בהא דכתב שאינה נאמנת לפסול את הולד, משום דמדאורייתא הא הו"ל כשר ואסור בממזרת גמורה, והק' הש"ש, דהא שיטת הרמב"ם היא דספיקא דאורייתא אין אסור אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר הוא, וא"כ אף אי מטעמא דספק ממזרות לית לן להתירו בממזרת ודאי, מ"מ הא הו"ל להתירו משום דספיקא דאורייתא מותר, ואמאי לא תהא נאמנת להתיר את בנה, דהא אף מדאורייתא הו"ל להיות מותר בממזרת משום דהו"ל כשאר ספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם.
יא] והקה"י [כתובות סי' י"ד אות ב'] תמה עוד על דברי הב"ש, ממש"כ הרשב"א בקידושין [ע"ג. ד"ה מאי], בהא שנאמר שם בגמרא: "אמר רבא, דבר תורה שתוקי כשר. מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש. מאי אמרת, דילמא אזלה איהי לגבייהו, הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה, והתורה אמרה לא יבוא ממזר, ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא". והרשב"א תמה על הא דהוצרך רבא להגיע לכך דדרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ספק ממזר מותר, ובל"ז לא היינו מכשירים לה, והקשה על זה הרשב"א כך: "איכא למידק, אכתי דרובא נינהו, דאי אזלה לגבה ה"ל רובא, ואי אזלא איהי לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה, נמצא הרוב להכשיר, וי"ל דלרווחא דמילתא קאמר דאפילו ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבוא". וכוונתו היא, דאיכא נמי להכשירה מטעם דהוי בזה רוב צדדים להיתרא, דהא איכא נמי צד שאזלה אינהו לגבה, והו"ל רוב כשרים, והו"ל כעין ס"ס דשרי משום רוב צדדים להיתרא. וכדאיתא נמי בריטב"א שכתב כדברי הרשב"א וסיים בזה"ל "אבל לשתוקי דאיכא ספק ספיקא לא צריך קרא, דמדינא שרי". ומעתה יש לתמוה על דברי הב"ש, דהיאך מהני תירוצו דהא דשרינן לה ברוב פסולין הוא משום דאיכא למימר דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע, דהרי סו"ס איכא בזה רוב צדדים לאיסורא, והו"ל לאוסרה בכה"ג לדברי הרשב"א והריטב"א.
יב] ומיישב הקה"י את תירוץ הב"ש, דיש לחלק בין הא דאמרינן בגמ' דאיכא רוב כשרים, לבין נידון הב"ש דאיכא רוב פסולין, דרק לגבי רוב כשרים הוא דמהניא סברת הראשונים דאזלינן בתר רוב צדדים, אבל לענין רוב פסולין מכיון דהתורה אמרה דספק ממזר מותר, הו"ל הכרעה בודאי להתירו, וממילא בכל גווני נימא דשם ספק עליו, והו"ל בכלל היתר התורה דספק ממזר, וליכא למיזל בזה רוב צדדים לפוסלה, דהא כל ספק דיש כאן, נימא דהכריעתו התורה להיתר. וכמו שמצינו לגבי ספק טומאה ברה"י שטימאתו התורה, וכתבו התוספות בב"ב [נ"ה ד"ה רבי אליעזר] "דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות, משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור, דאוקמה אחזקה, וילפינן מסוטה דטמא, וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא". וכמו שמצינו לגבי ספק טומאה, דמכיון שחידשה תורה לטמא בספיקו, אמרינן דטמא אף בכמה ספיקות, דבכל ספק הא הכריעתו התורה בודאי לטומאה. ה"נ י"ל לגבי ספיקא דממזרות, אף בדאיכא ס"ס להחמיר, אזלינן לקולא, דהא לגבי כל ספק דיינינן ליה כודאי היתר, ומה"ט ליכא למיזל בזה בתר רוב צדדים. ומשו"ה אף היכא דמספיקא דאזלה איהי לגביה, [דהו"ל מחצה על מחצה], לא מצינן לצירופיה למיחשביה לרוב צדדים [ע"י שנצרפנו להצד דאזיל לגבה והו"ל רובא], דהא צד הספק דאזלה איהי לגביה, הו"ל מחצה על מחצה, וכבר הוכרע להיתרא, וא"א לצרפו. אבל הרשב"א והריטב"א הא איירו בדבריהם להתיר לולא הקרא שהתיר ספק ממזר, [דהא אמרי דרבא לא הוצרך להאי קרא אלא לרווחא דמילתא, דהא אף בל"ז מותר מחמת דאיכא רוב צדדים, והיינו, דלולא הדרשא דקרא ד'ממזר ספק יבא' הוי שרינן ליה מטעם רוב צדדים], ומכיון דדבריהם אזלו להתיר לולי הקרא שהתיר בספק, הלכך איכא בזה רוב צדדים למיזל בתרייהו. אבל לאחר שנתחדש בקרא דספק ממזר מותר, א"א לצרף ביה רוב צדדים לאיסורא, דהא סו"ס הו"ל בכלל הספק דשרייה קרא, וכדנתבאר.
יג] ועפ"ז יישב הקה"י דלא יקשה ע"ד הב"ש מדברי הגמרא דסוגיין דמדמינן רוב פסולין להרוב דשבויה, ואע"ג דהכא יש צד דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע, משא"כ בשבוייה, דמ"מ מכיון דאיירי בסוגיין לגבי נידון הכשרות שלה עצמה [ואי"ז נידון דממזרות אלא להכשירה לכהונה], ולא לגבי הולד דאיכא לגביה ההיתר דקרא דספק ממזר, א"כ הא לגבי האם הו"ל ככל האיסורים, דכשאיכא רוב צדדים לאיסורא אזלינן בתרייהו, [והא אף אי כשאזלה איהי לגביה הו"ל כקבוע דכמחצה על מחצה דמי, מ"מ יש לצרפנו להצד דאזל איהו לגבה והו"ל רוב צדדים לאיסורא, וכהרשב"א והריטב"א הנ"ל], והלכך מדמינן ליה שפיר לשבוייה דאית לן רובא לאיסורא, עכת"ד.
יד] ולכאורה יש לדון על תירוצו, דהתם לגבי ספק טומאה הא התורה הכריעה את הספק לטמאו, ומכיון שטימאה בספיקו, אז כל ספק שיתווסף בזה, אמרינן שהכריעתו התורה לטומאה, ומה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא. משא"כ לגבי ההיתר דספק ממזר, הא איתא בזה פלוגתא במתניתין בקידושין ע"ד: "כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה, רבי יהודה אוסר. רבי אליעזר אומר ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן, וספיקן בודאן, וספיקן בספיקן אסור". והיינו, דלשיטת ת"ק ספק ממזר מותר בממזרת, ולשיטת רבי אליעזר, ספק ממזר אסור בממזרת [ע"ש ברש"י]. ומהא דלת"ק דמתניתין שרינן לספק ממזר לישא ממזרת ודאית, חזינן בזה להדיא, שהתורה לא הכריעה שהוא ישראל כשר, דא"כ היאך מותר בממזרת. וע"כ דהתורה קבעה דאף שהוא ספק, מ"מ יש בו הנהגה להקל [וכפי ששיטת הרמב"ם כן בכל ספיקא דאורייתא] ולכן ס"ל לת"ק דיש בו הנהגה לקולא בין לגבי ישראלית ובין לגבי ממזרת, דהא סו"ס ספק הוא, וא"כ אכתי יש לתמוה כקושיית הקה"י, דכיון דספק זה לא הוכרע [כדנתבאר דהיתר התורה אינו הכרעה, אלא הנהגה לקולא], א"כ הא מכיון דרוב הצדדים מורים לן לאוסרו, הו"ל לאסור בכה"ג, להרשב"א והריטב"א.
טו] ואשר נראה לבאר בזה באופן אחר קצת, ע"פ הא דנראה בגדרי הא דהתירה התורה ספק ממזר, דממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל ה' הא ממזר ספק יבא, די"ל בזה דעצם חלות האיסור של ממזרות אינה רק בעצם הדבר שהוא בנם של פסולין הללו או שנולד מביאת חייבי כריתות, אלא חלות האיסור הוא ע"י ידיעה שהוא ממזר. ואם חסרה הידיעה בזה, הר"ז מיחסר בעצם החפצא של האיסור. והכרעת התורה להתיר אינה מפני שבכה"ג הותר הספק, כהקה"י, או מפני שיכול לסמוך על צד ההיתר, דבספק מקילינן. אלא שחידשה התורה, שבלא ידיעת האיסור אין כאן את עצם איסור הממזרות כלל. ות"ק דמתניתין ס"ל דהיתר זה הוא לב' הצדדים, בין לגבי האיסור של ממזר לא יבוא בקהל ה', ובין לגבי האיסור לקהל ה' שלא יבוא אצלו, [דהא דריש ליה בגמ' את הילפותא לב' הצדדים], דאי אין ידוע איסורו, לא חל עליו איסור ממזר לבוא בקהל, ואף על קהל שאין ידוע איסורן, לא חל איסור שיבוא ממזר אצלן, ולכן הותר נמי בממזרת, דאף לפי הצד שהוא כשר ומותר לבוא בקהל, הא אין ידוע לן שכשר הוא, ולא חל עליו האיסור של ישראל לבוא על ממזרות.
טז] ונראה להביא דוגמא ליסוד זה, בהא דמצינו בדברי הר"ן בסוף פ"ק דקידושין, שכה כתב: "וערלה נוהגת בחו"ל, וספיקא שרי, שכך נאמרה הלכה. ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה, מותר לספק לחבירו ולהאכיל". והיינו, דאע"פ שערלה בא"י אסור ליתנה לחבירו שאינו יודע מהאיסור, משום לפני עור, מ"מ בחו"ל דאין אסור אלא משום הלל"מ, נאמרה ההלכה שבספק אסור, ולכן לחבירו שאינו יודע, מותר ליתן, וכדאמרינן בגמרא דהתם דרב אויא ורבה בר חנן ספוקי מספקא להדדי. וצ"ב, דסו"ס הוא הרי יודע שיש כאן איסור, ואמאי מותר ליתן לחבירו. והנראה בזה, דאף לגבי היתר ערלה בחו"ל י"ל כנ"ל, דהא שרי ליה כשאין ידוע לו שזה ערלה, אי"ז משום הנהגה של היתר מחמת חוסר ידיעתו, אלא שאין כאן כלל חפצא של איסור בלא הידיעה שמאכל זה הוא ערלה, דהידיעה היא חלק מאיסור ערלה, ולכן מותר ליתנו לחבירו שאין יודע. וכמו"כ י"ל בספק ממזר, דהתורה התירתו משום דלא נאמר האיסור דממזרות אלא כשידועה לנו ממזרותו, וכנ"ל.
יז] ועפ"ז יש ליישב את דברי הב"ש – כעין תירוץ הקה"י – דלא יקשה עליו ממש"כ הרשב"א והריטב"א דלגבי איסור הממזרות אזלינן בתר רוב צדדים, דהא מכיון דדברי הראשונים אזלי להיתר לולי הקרא דממזר ודאי ולא ממזר ספק, א"כ מהאי טעמא אזלינן ביה בתר רוב צדדים, דהו"ל ככל התורה דאזלינן בתר רוב צדדים. אבל הב"ש הא איירי לאסור, ואליבא דאמת דדרשינן שממזר ספק מותר, ומשו"ה ס"ל להב"ש דמה"ת מותר הוא ול"ה ממזר אף היכא דרובן ממזרים, משום דשמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע, ולא נאסור אותו מחמת שיש רוב צדדים לאיסורא, דהא מכיון שנתחדש לן בילפותא ד'ממזר ספק יבא' דעצם איסור הממזרות אינו חל אלא ע"י הידיעה, אז אף אם לפי הצד שהבועל הלך אצלה אמרינן דכל דפריש מרובא פריש והו"ל ממזר, מ"מ הרי יש צד שאזלה איהי לגביה, ולצד זה הא הו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי, ולפי צד זה הא ליכא בזה ידיעת איסור, וא"כ אין כאן כלל מקום לחלות איסור ממזרות, ואפילו לא בתורת ספק, דהא התורה לא אסרה כלל את הממזר בלא הידיעה של איסור הממזרות, ולכן אע"פ שיש צד שהבועל הלך אצלה, מ"מ מכיון דלפי הצד שהלכה היא אצלו, הרי אין כאן אפילו צד של איסור, וכנ"ל, הלכך ליכא לצרף ליה לרוב צדדים לאיסורא, ומותרת, דהא אין כאן ס"ס לומר שיש שני צדדים לאיסור, וכנ"ל.
יח] ובזה א"ש נמי קו' הש"ש ע"ד המ"מ דבספק אסור מדאורייתא בממזרת, ואע"ג דהא להרמב"ם כל ספיקא דאורייתא לקולא, מ"מ להאמור י"ל בזה, דהא מכיון דילפינן מהדרשא ד'ממזר ספק יבא', דכל היכא דלא ידעינן שהוא ממזר אין כאן אפילו חלות איסור מספק, דהא אין כאן ידיעת איסור, א"כ הא מדאורייתא הוי דינו כישראל כשר, ואין כאן מקום להתירו בממזרת משום ספיקא דאיסורא, דהא לית כאן אפילו ספיקא, אלא דאין עליו איסור ממזרות, כשליכא ביה ידיעת איסור, וכשאינו בגדר איסור ממזר, אין עליו ההיתר לישא ממזרת, ולכן כתב המ"מ דאינה נאמנת לאסרו היכא דאין עליו מה"ת איסור ממזרות, וממילא אסור בממזרת.
יט] וא"ש נמי קושיית הש"ש על הב"ש מהא דסוגיין, דמדמינן להא דרוב פסולין אצלה, להרוב דשבויה, ואע"ג דהתם איכא רוב גמור לאוסרה, משא"כ ברוב פסולין הא יש לתלות שהלכה היא אצלו והו"ל קבוע. ולהאמור יש ליישב בזה על דרך הקה"י, דהא הכא הו"ל הנידון לגבי האשה, ואיכא בזה רוב צדדים לאיסור ככה"ת, וכשיטת הרשב"א, ולכן מדמינן לה להאיסור דרוב שבוייה. משא"כ נידון הב"ש הא איירי לגבי הולד אי הו"ל ממזר, דבזה הא לצד הספק שהיא באה אצלו, אין כאן אפילו צד איסור, דהא לית בה ידיעת איסור כדנתבאר, עכת"ד הגר"י דייוויד שליט"א.
א] מתניתין י"ג "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה, איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת, ר' יהושע אומר, לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת. רבי יהושע אומר, לא מפיה אנו חיין וכו'.
ב] והרמב"ם [ט"ו מאיסורי ביאה הל' י"ד] פסק כר"י דנאמנת לומר שמאיש פלוני וכהן הוא וז"ל "פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר וכו'. ואם אותו פלוני ממזר, אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו, אלא יהיה ספק ממזר". והמ"מ [שם בהל' י"ב] מפרש את טעם דברי הרמב"ם שנאמנת להכשיר את בנה ואינה נאמנת לפוסלו: "מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד וכו'. ואע"פ שנאמנת להכשיר, היה נראה שכ"ש לפסול, לא היא, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבוא בקהל, אלא דרבנן גזרו עליהן, והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול, כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב".
ג] והש"ש [ש"ב פי"ז] הקשה ע"ד המ"מ, דהא האי טעמא דמן התורה ספק ממזר כשר, לא מהני אלא גבי הולד, ולא לגבי עצמה, דהו"ל למיפסלה לכהונה מספק עכ"ק. וצ"ל דלגבי עצמה בלאו הכי יש סברא להאמינה משום שיש לה חזקת כשרות, דחזקתה שמותרת, ולכך לא בעינן לנאמנותה אלא לגבי כשרותה של הולד. והא דבעינן לנאמנותה לגבי הכשרו של הולד, ולא מצינן לאוקמה לה אחזקת כשרותה של האם, [דהא חזקת האם מהני לבת], נראה בזה, ע"פ הא דהאחרונים חקרו בהא דאמרינן בסוגיין, דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, האם ההכשר דבתה הו"ל משום שמאותו הדין שנאמר שיש להאם חזקת כשרות, מחמת דין זה עצמו אמרינן שגם להולד תהא אותה חזקת כשרות, דכיון דהחזקה מהני להכריע הספק לגבי האם [שנבעלה לכשר], מהני נמי להכריע כן לגבי הבת. או דילמא, ל"ה בתורת הכרעת הספק על האם שהוא זה שמועיל נמי לבתה, אלא דכיון דמוקמינן לאם על חזקת כשרות לכהונה, ממילא נמשכת החזקה גם לבתה, שתהא בחזקת כשרות לכהונה, ומותרת לבוא בקהל. וכ"מ בתוס' בפ"ב דכתובות [כו: בד"ה אנן] שכתבו בזה"ל: "דחזקת האם מהניא גם לינאי כדמשמע הכא". וכוונתם להא דמוכח בסוגיא דהתם דאנן מסקינן ליה מחמת עדי כשרות על אביו, ומדמו לה תוס' להא דחזקת האם מהני לבת, והיינו, דהא דמהני עדי כשרות דכהונה על האב, הוא משום דחזקת האב מהני לבנו, דכשלאב יש חזקת כשרות לכהונה, מוקמינן אף לבנו אחזקה זו. ואע"ג דאין הנידון על כשרות האב, דהא אף אי נשא פסולה, הוא עצמו אין נפסל לכהונה, ונמצא דאע"פ שאין כאן הכרעת ספק דכשרות לכהונה לגבי האב, מ"מ מהניא חזקתיה, שתמשך נמי לבנו להכשירו לכהונה מחמת חזקת אביו.
ד] ונראה דפליגי בזה רש"י ותוס' בקידושין [ס"ו. והובא נמי בתוס' בכתובות כ"ו], בהא דאמרינן התם גבי ינאי המלך, דאם הוי תרי ותרי שאמו נשבית, הרי זה חשיב דנמצא שנשבית. ופי' שם רש"י [בד"ה סמוך אהני] "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנידון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול". ונראה מדבריו, דאם היו דנין עליה, היו מעמידים גם אותו על חזקתה, אלא מכיון דאין נמצאת כאן, ולא דיינינן עליה, הלכך לא מוקמינן ליה אחזקתה. והתוס' [שם בד"ה מאי חזית] הקשו עליו, "וא"ת, מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות [יג] לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה". והנה התוס' הרי הקשו את קושייתם לבתר דמייתו לה את פירש"י דל"מ חזקת האם, מכיון שאין דנין עליה, וא"כ מאי קושיא להו מסוגיין דחזקת האם מהני לבת, שהרי הא דינאי שאני, שאין דנין על האם. וע"כ נראה, דהתוס' ס"ל דהא דאמרינן בסוגיין דחזקת האם מהני לבת אי"ז מפני שהעמדנו את האם על חזקת כשרות והכרענו להכשירה, כהצד האחד דלעיל, אלא דס"ל דאותה החזקה שישנה על האם, ישנה נמי על הבת, וכדאיתא בדבריהם לקמן [הנ"ל] לגבי חזקת כהונה דהאב, דמהניא נמי לבנו, וכהצד הב' הנ"ל. משא"כ לפירש"י דהתם, חזקת הבת מהניא משום שהיתה הכרעה להעמיד את האם על חזקתה, ומכח הכרעה זו שהאם בחזקת כשרות, מחזקינן נמי להבת בחזקת האם. ולכן ס"ל דהיכא שלא היה נידון ולא העמדנוה אחזקתה, לא מצינן לאוקמה להולד לחודיה אחזקת כשרות.
ה] ועפי"ז נראה לבאר את דברי המ"מ, דס"ל כדנתבאר בשיטת רש"י דרק היכא דאוקמיה להאם על חזקתה, אז הוא דמצינן לאוקמיה להולד נמי אחזקת האם, ולכן אם באה להכשיר את בנה ל"מ בזה הא דהיא עצמה בחזקת כשרות, דהא לגביו הו"ל נידון דממזרות, ועליה הרי אין נידון להכשירה מטעמא דממזרות, אלא להכשירה לכהונה, ולהכי לית לה חזקה לענין זה להכשיר עי"ז את הולד, דהא לא פסקנו עליה מידי לענין זה, והוצרך המ"מ להכשירו מטעם דאמו נאמנת. ואף דאכתי היה אפשר לומר, דמכיון דלגבי האם פסקנו שלא נבעלה לממזר כדי שלא תיפסל לכהונה, א"כ הכרעת חזקה זו תועיל נמי לגבי הבן שלא יהיה ממזר, מ"מ י"ל, דיתכן דלא מועיל חזקה דספק כהונה לענין זה של פסלות הבן מחמת ממזרות, כנ"ל. ויתכן נמי, דאיירי בגוונא שאין דנין עליה כלל לגבי כהונה, וכגון היכא דבלאו הכי פסולה היא, וכדאיתא בתוס' רעק"א בקידושין פ"ד מ"ח, ומכיון שלא היה נידון עליה, הא אין כאן הכרעה שתועיל לגבי בנה.
ו] הבית שמואל [אהע"ז סי' ד ס"ק ל"ט] הקשה על דברי המ"מ שמבאר את טעם הרמב"ם דהוא משום דמדאורייתא מכשירים לספק ממזר, מהא דאמרינן בסוגיין – 'מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי, לדברי המכשיר, מכשיר אפילו ברוב פסולין' והיאך מהני האי טעמא של המ"מ להיכא דאיכא רוב פסולין, דהא נתבאר בקידושין [עג,א] דלא מכשירים אלא ברוב כשרים או עכ"פ במחצה על מחצה, אבל ברוב פסולין הא אין זה ספיקא דממזרות, דהא אזלינן בתר רוב לפוסלו. ומיישב הב"ש: "וי"ל אפילו אם איכא רוב פסולין אכתי ספק ממזר הוא בלא דיבוריה, משום די"ל היא אזלה להבועל, והוי כקבוע וכמחצה על מחצה דמי". והיינו דאין כאן רוב גמור דהא דילמא היא הלכה אליו.
ז] והש"ש [ב טו] הקשה על הב"ש מהגמ' דידן, דאם הוא צודק הדרא קושיית הגמ' לדוכתא. דהגמרא פריך לרבי יהושע איך מדמה שבויה לראוה מדברת. והלא בשבויה רוב פסולים אצלה משא"כ מדברת ליכא רוב פסולים. ומשני דרבן גמליאל מכשיר גם ברוב פסולים, וא"כ שפיר מדמה רבי יהושע שבויה לפנויה לזינתה, דבתרוייהו איכא רוב פסולים.
ח] והנה לדברי הבית שמואל אכתי תקשה מאי מדמה ר' יהושע שבויה למדברת והלא במדברת אע"פ דאיכא רוב פסולים, מ"מ לא חשיב רובא לאיסורא דהא מספקא לן דילמא אזלה איהי לגביה, משא"כ בשבויה ודאי איכא רובא לאיסורא דהא השבאים כולם הם גוים ופוסלים אותה בביאתם.
ט] ולכאורה יש לדון על קושייתו, דהא קושיית הש"ש היא מהא דמדמינן את השבויה למעוברת, והנה חזינן בדברי רש"י [ד"ה תיפוק ליה], שכתב בזה"ל:" לרבי יהושע פריך, נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות, תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין". ודייק השיטמ"ק [בד"ה לזו יש עדים] מדבריו דקושיית רבי יהושע משבויה, אינה לגבי מעוברת, אלא דמדמי לה למדברת, ולזה הוא דמהדרי ליה דאין אפוטרופוס לעריות, ולא אתי לדמות שבויה למעוברת, אלא להיכא שרק נסתרה עכת"ד. וא"כ י"ל דמכיון דלא איירי כלל לגבי מעוברת אלא לגבי מדברת, יתכן דאיירי הכא רק היכא דהבועל בא אצלה, דהא לגבי מדברת הא ידעינן היאך היה כאן, [ודלא כמעוברת, דלא ידעינן היאך היה], וא"כ י"ל דהא דאמרינן דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים, איירי דידעינן דהוא בא אצלה, ומהא הוא דמקשינן.
י] ועוד הקשה הש"ש [ש"ב פי"ז] ע"ד המ"מ הנ"ל, בהא דכתב שאינה נאמנת לפסול את הולד, משום דמדאורייתא הא הו"ל כשר ואסור בממזרת גמורה, והק' הש"ש, דהא שיטת הרמב"ם היא דספיקא דאורייתא אין אסור אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר הוא, וא"כ אף אי מטעמא דספק ממזרות לית לן להתירו בממזרת ודאי, מ"מ הא הו"ל להתירו משום דספיקא דאורייתא מותר, ואמאי לא תהא נאמנת להתיר את בנה, דהא אף מדאורייתא הו"ל להיות מותר בממזרת משום דהו"ל כשאר ספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם.
יא] והקה"י [כתובות סי' י"ד אות ב'] תמה עוד על דברי הב"ש, ממש"כ הרשב"א בקידושין [ע"ג. ד"ה מאי], בהא שנאמר שם בגמרא: "אמר רבא, דבר תורה שתוקי כשר. מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש. מאי אמרת, דילמא אזלה איהי לגבייהו, הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה, והתורה אמרה לא יבוא ממזר, ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא". והרשב"א תמה על הא דהוצרך רבא להגיע לכך דדרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ספק ממזר מותר, ובל"ז לא היינו מכשירים לה, והקשה על זה הרשב"א כך: "איכא למידק, אכתי דרובא נינהו, דאי אזלה לגבה ה"ל רובא, ואי אזלא איהי לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה, נמצא הרוב להכשיר, וי"ל דלרווחא דמילתא קאמר דאפילו ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבוא". וכוונתו היא, דאיכא נמי להכשירה מטעם דהוי בזה רוב צדדים להיתרא, דהא איכא נמי צד שאזלה אינהו לגבה, והו"ל רוב כשרים, והו"ל כעין ס"ס דשרי משום רוב צדדים להיתרא. וכדאיתא נמי בריטב"א שכתב כדברי הרשב"א וסיים בזה"ל "אבל לשתוקי דאיכא ספק ספיקא לא צריך קרא, דמדינא שרי". ומעתה יש לתמוה על דברי הב"ש, דהיאך מהני תירוצו דהא דשרינן לה ברוב פסולין הוא משום דאיכא למימר דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע, דהרי סו"ס איכא בזה רוב צדדים לאיסורא, והו"ל לאוסרה בכה"ג לדברי הרשב"א והריטב"א.
יב] ומיישב הקה"י את תירוץ הב"ש, דיש לחלק בין הא דאמרינן בגמ' דאיכא רוב כשרים, לבין נידון הב"ש דאיכא רוב פסולין, דרק לגבי רוב כשרים הוא דמהניא סברת הראשונים דאזלינן בתר רוב צדדים, אבל לענין רוב פסולין מכיון דהתורה אמרה דספק ממזר מותר, הו"ל הכרעה בודאי להתירו, וממילא בכל גווני נימא דשם ספק עליו, והו"ל בכלל היתר התורה דספק ממזר, וליכא למיזל בזה רוב צדדים לפוסלה, דהא כל ספק דיש כאן, נימא דהכריעתו התורה להיתר. וכמו שמצינו לגבי ספק טומאה ברה"י שטימאתו התורה, וכתבו התוספות בב"ב [נ"ה ד"ה רבי אליעזר] "דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות, משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור, דאוקמה אחזקה, וילפינן מסוטה דטמא, וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא". וכמו שמצינו לגבי ספק טומאה, דמכיון שחידשה תורה לטמא בספיקו, אמרינן דטמא אף בכמה ספיקות, דבכל ספק הא הכריעתו התורה בודאי לטומאה. ה"נ י"ל לגבי ספיקא דממזרות, אף בדאיכא ס"ס להחמיר, אזלינן לקולא, דהא לגבי כל ספק דיינינן ליה כודאי היתר, ומה"ט ליכא למיזל בזה בתר רוב צדדים. ומשו"ה אף היכא דמספיקא דאזלה איהי לגביה, [דהו"ל מחצה על מחצה], לא מצינן לצירופיה למיחשביה לרוב צדדים [ע"י שנצרפנו להצד דאזיל לגבה והו"ל רובא], דהא צד הספק דאזלה איהי לגביה, הו"ל מחצה על מחצה, וכבר הוכרע להיתרא, וא"א לצרפו. אבל הרשב"א והריטב"א הא איירו בדבריהם להתיר לולא הקרא שהתיר ספק ממזר, [דהא אמרי דרבא לא הוצרך להאי קרא אלא לרווחא דמילתא, דהא אף בל"ז מותר מחמת דאיכא רוב צדדים, והיינו, דלולא הדרשא דקרא ד'ממזר ספק יבא' הוי שרינן ליה מטעם רוב צדדים], ומכיון דדבריהם אזלו להתיר לולי הקרא שהתיר בספק, הלכך איכא בזה רוב צדדים למיזל בתרייהו. אבל לאחר שנתחדש בקרא דספק ממזר מותר, א"א לצרף ביה רוב צדדים לאיסורא, דהא סו"ס הו"ל בכלל הספק דשרייה קרא, וכדנתבאר.
יג] ועפ"ז יישב הקה"י דלא יקשה ע"ד הב"ש מדברי הגמרא דסוגיין דמדמינן רוב פסולין להרוב דשבויה, ואע"ג דהכא יש צד דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע, משא"כ בשבוייה, דמ"מ מכיון דאיירי בסוגיין לגבי נידון הכשרות שלה עצמה [ואי"ז נידון דממזרות אלא להכשירה לכהונה], ולא לגבי הולד דאיכא לגביה ההיתר דקרא דספק ממזר, א"כ הא לגבי האם הו"ל ככל האיסורים, דכשאיכא רוב צדדים לאיסורא אזלינן בתרייהו, [והא אף אי כשאזלה איהי לגביה הו"ל כקבוע דכמחצה על מחצה דמי, מ"מ יש לצרפנו להצד דאזל איהו לגבה והו"ל רוב צדדים לאיסורא, וכהרשב"א והריטב"א הנ"ל], והלכך מדמינן ליה שפיר לשבוייה דאית לן רובא לאיסורא, עכת"ד.
יד] ולכאורה יש לדון על תירוצו, דהתם לגבי ספק טומאה הא התורה הכריעה את הספק לטמאו, ומכיון שטימאה בספיקו, אז כל ספק שיתווסף בזה, אמרינן שהכריעתו התורה לטומאה, ומה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא. משא"כ לגבי ההיתר דספק ממזר, הא איתא בזה פלוגתא במתניתין בקידושין ע"ד: "כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה, רבי יהודה אוסר. רבי אליעזר אומר ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן, וספיקן בודאן, וספיקן בספיקן אסור". והיינו, דלשיטת ת"ק ספק ממזר מותר בממזרת, ולשיטת רבי אליעזר, ספק ממזר אסור בממזרת [ע"ש ברש"י]. ומהא דלת"ק דמתניתין שרינן לספק ממזר לישא ממזרת ודאית, חזינן בזה להדיא, שהתורה לא הכריעה שהוא ישראל כשר, דא"כ היאך מותר בממזרת. וע"כ דהתורה קבעה דאף שהוא ספק, מ"מ יש בו הנהגה להקל [וכפי ששיטת הרמב"ם כן בכל ספיקא דאורייתא] ולכן ס"ל לת"ק דיש בו הנהגה לקולא בין לגבי ישראלית ובין לגבי ממזרת, דהא סו"ס ספק הוא, וא"כ אכתי יש לתמוה כקושיית הקה"י, דכיון דספק זה לא הוכרע [כדנתבאר דהיתר התורה אינו הכרעה, אלא הנהגה לקולא], א"כ הא מכיון דרוב הצדדים מורים לן לאוסרו, הו"ל לאסור בכה"ג, להרשב"א והריטב"א.
טו] ואשר נראה לבאר בזה באופן אחר קצת, ע"פ הא דנראה בגדרי הא דהתירה התורה ספק ממזר, דממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל ה' הא ממזר ספק יבא, די"ל בזה דעצם חלות האיסור של ממזרות אינה רק בעצם הדבר שהוא בנם של פסולין הללו או שנולד מביאת חייבי כריתות, אלא חלות האיסור הוא ע"י ידיעה שהוא ממזר. ואם חסרה הידיעה בזה, הר"ז מיחסר בעצם החפצא של האיסור. והכרעת התורה להתיר אינה מפני שבכה"ג הותר הספק, כהקה"י, או מפני שיכול לסמוך על צד ההיתר, דבספק מקילינן. אלא שחידשה התורה, שבלא ידיעת האיסור אין כאן את עצם איסור הממזרות כלל. ות"ק דמתניתין ס"ל דהיתר זה הוא לב' הצדדים, בין לגבי האיסור של ממזר לא יבוא בקהל ה', ובין לגבי האיסור לקהל ה' שלא יבוא אצלו, [דהא דריש ליה בגמ' את הילפותא לב' הצדדים], דאי אין ידוע איסורו, לא חל עליו איסור ממזר לבוא בקהל, ואף על קהל שאין ידוע איסורן, לא חל איסור שיבוא ממזר אצלן, ולכן הותר נמי בממזרת, דאף לפי הצד שהוא כשר ומותר לבוא בקהל, הא אין ידוע לן שכשר הוא, ולא חל עליו האיסור של ישראל לבוא על ממזרות.
טז] ונראה להביא דוגמא ליסוד זה, בהא דמצינו בדברי הר"ן בסוף פ"ק דקידושין, שכה כתב: "וערלה נוהגת בחו"ל, וספיקא שרי, שכך נאמרה הלכה. ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה, מותר לספק לחבירו ולהאכיל". והיינו, דאע"פ שערלה בא"י אסור ליתנה לחבירו שאינו יודע מהאיסור, משום לפני עור, מ"מ בחו"ל דאין אסור אלא משום הלל"מ, נאמרה ההלכה שבספק אסור, ולכן לחבירו שאינו יודע, מותר ליתן, וכדאמרינן בגמרא דהתם דרב אויא ורבה בר חנן ספוקי מספקא להדדי. וצ"ב, דסו"ס הוא הרי יודע שיש כאן איסור, ואמאי מותר ליתן לחבירו. והנראה בזה, דאף לגבי היתר ערלה בחו"ל י"ל כנ"ל, דהא שרי ליה כשאין ידוע לו שזה ערלה, אי"ז משום הנהגה של היתר מחמת חוסר ידיעתו, אלא שאין כאן כלל חפצא של איסור בלא הידיעה שמאכל זה הוא ערלה, דהידיעה היא חלק מאיסור ערלה, ולכן מותר ליתנו לחבירו שאין יודע. וכמו"כ י"ל בספק ממזר, דהתורה התירתו משום דלא נאמר האיסור דממזרות אלא כשידועה לנו ממזרותו, וכנ"ל.
יז] ועפ"ז יש ליישב את דברי הב"ש – כעין תירוץ הקה"י – דלא יקשה עליו ממש"כ הרשב"א והריטב"א דלגבי איסור הממזרות אזלינן בתר רוב צדדים, דהא מכיון דדברי הראשונים אזלי להיתר לולי הקרא דממזר ודאי ולא ממזר ספק, א"כ מהאי טעמא אזלינן ביה בתר רוב צדדים, דהו"ל ככל התורה דאזלינן בתר רוב צדדים. אבל הב"ש הא איירי לאסור, ואליבא דאמת דדרשינן שממזר ספק מותר, ומשו"ה ס"ל להב"ש דמה"ת מותר הוא ול"ה ממזר אף היכא דרובן ממזרים, משום דשמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע, ולא נאסור אותו מחמת שיש רוב צדדים לאיסורא, דהא מכיון שנתחדש לן בילפותא ד'ממזר ספק יבא' דעצם איסור הממזרות אינו חל אלא ע"י הידיעה, אז אף אם לפי הצד שהבועל הלך אצלה אמרינן דכל דפריש מרובא פריש והו"ל ממזר, מ"מ הרי יש צד שאזלה איהי לגביה, ולצד זה הא הו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי, ולפי צד זה הא ליכא בזה ידיעת איסור, וא"כ אין כאן כלל מקום לחלות איסור ממזרות, ואפילו לא בתורת ספק, דהא התורה לא אסרה כלל את הממזר בלא הידיעה של איסור הממזרות, ולכן אע"פ שיש צד שהבועל הלך אצלה, מ"מ מכיון דלפי הצד שהלכה היא אצלו, הרי אין כאן אפילו צד של איסור, וכנ"ל, הלכך ליכא לצרף ליה לרוב צדדים לאיסורא, ומותרת, דהא אין כאן ס"ס לומר שיש שני צדדים לאיסור, וכנ"ל.
יח] ובזה א"ש נמי קו' הש"ש ע"ד המ"מ דבספק אסור מדאורייתא בממזרת, ואע"ג דהא להרמב"ם כל ספיקא דאורייתא לקולא, מ"מ להאמור י"ל בזה, דהא מכיון דילפינן מהדרשא ד'ממזר ספק יבא', דכל היכא דלא ידעינן שהוא ממזר אין כאן אפילו חלות איסור מספק, דהא אין כאן ידיעת איסור, א"כ הא מדאורייתא הוי דינו כישראל כשר, ואין כאן מקום להתירו בממזרת משום ספיקא דאיסורא, דהא לית כאן אפילו ספיקא, אלא דאין עליו איסור ממזרות, כשליכא ביה ידיעת איסור, וכשאינו בגדר איסור ממזר, אין עליו ההיתר לישא ממזרת, ולכן כתב המ"מ דאינה נאמנת לאסרו היכא דאין עליו מה"ת איסור ממזרות, וממילא אסור בממזרת.
יט] וא"ש נמי קושיית הש"ש על הב"ש מהא דסוגיין, דמדמינן להא דרוב פסולין אצלה, להרוב דשבויה, ואע"ג דהתם איכא רוב גמור לאוסרה, משא"כ ברוב פסולין הא יש לתלות שהלכה היא אצלו והו"ל קבוע. ולהאמור יש ליישב בזה על דרך הקה"י, דהא הכא הו"ל הנידון לגבי האשה, ואיכא בזה רוב צדדים לאיסור ככה"ת, וכשיטת הרשב"א, ולכן מדמינן לה להאיסור דרוב שבוייה. משא"כ נידון הב"ש הא איירי לגבי הולד אי הו"ל ממזר, דבזה הא לצד הספק שהיא באה אצלו, אין כאן אפילו צד איסור, דהא לית בה ידיעת איסור כדנתבאר, עכת"ד הגר"י דייוויד שליט"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה