יום שלישי, 19 בספטמבר 2017

חיים אמיתיים

לע"נ אלימלך בן ר' מנחם מנדל מלכיאל 

אנחנו מתפללים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים".  יש כאן דגש על החיים. אנחנו רוצים לחיות!! אבל למה חשוב להדגיש שה' הוא "אלקים חיים"?


נראה בס"ד לבאר עפ"י דברי המהר"ל בהקמתו לס' דרך חיים: "ומה שנקרא התורה עץ ודרך ארץ דרך, מפני שרצה לומר כי התורה היא נטיעה חזקה כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה, ונטיעת התורה היא עם הש"י אשר ממנו ית' אצולה התורה הזאת מסודרת מאתו, וכמו שיתבאר עוד בכמה מקומות איך הנטיעה הזאת יוצאת מן הש"י כמו שהעץ יוצא ממקום נטיעתו היא האדמה, ואם כל באי עולם באים לעקור התורה אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד, כמו שאמרו במדרש (שם פי"ט) כשהיה שלמה המלך ע"ה מרבה נשים אמר רשב"י ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה אמר רבונו של עולם דייתקי שבטלה מקצתה בטלה כולה אמר הקב"ה הרי שלמה ואלף כיוצא בו בטלים ויו"ד ממך אינו בטל עד כאן. וכן אף אם כל ארבע מלכיות שהם כנגד ארבע רוחות העולם באים לעקור התורה מישראל על ידי גזירותם כמו שהיו עושים, אין יכולים לעקור בגזירתם התורה. ונקראת עץ חיים שמורה על נצחית התורה מצד עצמה, ולא שתאמר כי התורה ח"ו לזמן ויש לתורה הפסק מצד התורה עצמה, ולפיכך נקראת התורה עץ חיים שהדבר שנקרא חיים אין לו הפסק, כמו מעיין מים חיים שהוא מקור שאין לו הפסק, לא כמו האדם שנקרא אדם חי שלשון אדם חי ר"ל אדם שיש לו חיות וכדכתיב ויהי האדם לנפש חיה, אם כן האדם מקבל החיות ואפשר שיסולק החיות שקבל, אבל עץ החיים שהעץ הוא החיים עצמו אין לו הפסק. ולכך נקרא השם יתברך אלקים חיים שהוא החיים הנצחיים עצמו, ובמקום שנאמר חי ה' כאלו כתיב חיים שכך מורה הפת"ח. ובאדם שייך לומר חי פרעה בציר"י כמו שאר סמיכות מפני שאין החיות עצמו רק מקבל החיות ואפשר שיסולק. ובאלו שתי מלות שנקראת התורה עץ חיים רמז לך כי אין לתורה בטול הן מצד אחרים הן מצד עצמה של תורה."

ומבואר מדבריו, שאדם אינו חי באמת כי החיות שלו יכולה להיפסק ורק ה' נקרא חי באמת, כמו מעיין מים חיים אשר לא יכזבו מימיו [אפילו אחת לשבע שנים לפי המשנה בפרה ח' ט'. חיים הם תמידיים בלי הפסק!! (שמעתי מהגרמ"ש זצ"ל) ויש להעיר שאינם מים מכזבים אם פוסקים אחת ליובל].
ועפ"י דבריו מובנת בקשתינו. אנחנו מבקשים לחיות לא כחיי אדם שיש להם הפסק אלא מכוח א-להים חיים, חיים שאין להם הפסק. 

והמהר"ל כותב במקום אחר [דרך חיים פ"ו מ"ח ועוד] שהחיים נובעים מדבקות: 
"כי הוא יתברך אחד בלבד ואין זולתו ולפיכך המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים מפני שהוא יתברך אלקים חיים נותן חיים לדבקים בו ואין לנמצאים מצד עצמם דבר כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך, ובזה הש"י אחד ואין זולתו. וזה שאמר תהלים [ל"ו י'] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', ודבר זה מצד הדביקות שהם דביקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות על ידי חטא בא לשון 'כרת' כי על ידי החטא נכרת מן הדביקות הזה ולפיכך אצל הדביקות נזכר חיים שנאמר דברים [ד' ד'] 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים' וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר יש להם חיים מן העיקר ואם נבדל הגוף מן העיקר מיד אין לו חיים". 

יש לנו משמעות חדשה בתפילה - שנזכה להידבק בו וע"י כך לזכות לחיי אמת שאין להם הפסק! 

אורות הגבעה ראש השנה


                        אורות הגבעה – ראש השנה תשע"ז


אני רוצה לנצל במה זו להודות לכל ידידי אהובי חברי ורבותי על הצוותא, ועל הארת הפנים והעידוד וכל ההרגשה הטובה שכל אחד נותן לי ולזולת. בראש השנה אנחנו מציינים את בריאת אדם הראשון. אחד מההבדלים הבולטים בין בהמות וחיות לבין בני אדם הוא החיוך. ראית פעם חתולה מחייכת? או שמא דב צוחק? אפילו אחרי ששמע בדיחה קורעת?? לא ולא. אבל בני אדם – אההההה, אנחנו יודעים לחייך J והחיוך הזה הוא בודאי ביטוי של צלם האלקים שלנו [עי' בזה בס' עלי שור]. יה"ר שבזכות החיוכים ההדדים נזכה ל"יאר ה' פניו אליך" וכל מילי דמיטב בזה ובבא.  

כל מצות שבתורה וכו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא וכו' כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי [הל' תשובה א' א']

א] ומבואר דבעיקרו של וידוי נכלל גם חרטה ובושה במעשיו הקודמים, וגם קבלה לעתיד, וכמש"כ: ולעולם איני חוזר לדבר זה. ועי' גם בפ"ב ה"ב שכתב: ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו. ומבואר דהוידוי בפה הוא לכל הענינים שגמר בלבו. והיינו גם קבלה לעתיד [וצ"ע למה לא הזכיר כאן: ובושתי במעשי, וכמש"כ בפ"א ה"א וכנז'].

ב] וצ"ע דבפ"ב ה"ז וה"ח כתב: יוהכ"פ הוא זמן תשובה לכל וכו' לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ וכו', הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי, וקשה דהא לעיל כתב דעיקרו של וידוי הוא חרטה ובושה וגם קבלה על העתיד וכנז', וא"כ אמאי בוידוי יוהכ"פ אינו אומר בוידוי רק: אבל אנחנו חטאנו, ועי' לח"מ, והרמב"ם עוד הוסיף וכתב: והוא עיקר הוידוי, [והוא מדברי הגמ' ביומא פז, ב], וצ"ע והאחרונים הרחיבו בזה, ואנחנו נטעם קצת מנועם צוף דבשם.

חילוק בין יום כיפור לשאר ימות השנה

ג] בס' משנת יעקב תירץ [וגם בס' אור אברהם פ' אחרי מות ובס' נועם שי"ח לגר"ש קוטלר זצ"ל עמ' ק"צ, ובקובץ מסורה ט' עמ' פ"ב עיי"ש], ביסוד דברי המנ"ח במ"ע שס"ד, דאף דהוידוי מעכב הכפרה, ובלי וידוי אינו מתכפר לו, מ"מ כשעשה תשובה הוי צדיק גמור, אף בלי וידוי, ויסודו מדברי הגמ' בקדושין [מ"ט, ב] דאם קידש ע"מ שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו, ומבואר שהוא צדיק, אף שלא התודה בפיו, רק הרהר בלבו, ומוכח דבתשובה לבד, הוא כבר צדיק גמור, ע"ש. ומעתה יתכן לומר דדין וידוי של כל השנה, הוא דין אחר מדין וידוי דיוהכ"פ, דדין וידוי דכל השנה, דהוא להתכפר עי"ז, צריך אמנם להתודות בשפתיו, ולומר ענינות אלו שגמר בלבו, והיינו חרטה בושה וקבלה לעתיד, ובל"ז אין זה וידוי שיתכפר בו, ובכל השנה מצוה שיתודה כדי להתכפר, אבל ביוהכ"פ שעצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה ג', אם כן אין בזה דין הוידוי דכל השנה אלא יש בזה הלכה מיוחדת של וידוי, [ואולי זה מדרבנן], ווידוי זה של יוהכ"פ הוא אמנם רק לומר אבל אנחנו חטאנו, וא"צ בזה בושה וקבלה לעתיד. ואשר ע"כ א"ש דברי הרמב"ם הנז': יוהכ"פ הוא זמן תשובה לכל וכו' לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ וכו' הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי, והיינו לגבי יוהכ"פ הוא עיקר הוידוי, ומש"כ הרמב"ם: לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ, היינו מדין וידוי מיוחד ביוהכ"פ, וכמש"נ, ואין זה מצד דין הוידוי הנאמר בדין התשובה של כל השנה, אלא זהו דין וידוי מיוחד ליוהכ"פ, וכמש"נ.

ועי' מש"כ הרמב"ם שם בה"ח: עבירות שהתודה עליהם ביוהכ"פ זה חוזר ומתודה עליהן בו ביוהכ"פ אחר אע"פ שהוא עומד בתשובתו וכו', ודין זה לא מצאנו בכל בעל תשובה בכל השנה, ואין זה אלא דין מיוחד ביוהכ"פ, דיש בזה דין וידוי מיוחד [אך צ"ע דהפסוק שהרמב"ם מביא: שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, לא איירי ביוהכ"פ דוקא]. וכן מש"כ שם: ומצות וידוי יוהכ"פ שיתחיל מערב היום וכו' חוזר ומתודה בלילי יוהכ"פ ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה וכו', וכל זה ברור הוא שזה הלכה מיוחדת ביוהכ"פ, ומעתה י"ל דכל דין הוידוי של יוהכ"פ, הוא דין מיוחד ביוהכ"פ, ואין זה מדין הוידוי של כל השנה, וכש"נ. [ובס' שארית יוסף להרה"ג ר' שלמה וואהרמן ז"ל ח"ד עמ' קנ"ח דימה זאת לוידוי הנאמר על הקרבן שצריך וידוי בשעת כפרה וה"ה ביו"כ שהוא שעת כפרה עיי"ש וינעם לך].  

והנה בפ"א ה"ג כתב הרמב"ם: התשובה מכפרת על כל העבירות וכו' ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים וכו' אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יוהכ"פ מכפר יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן כיצד עבר אדם על מצות עשה וכו' ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, ע"ש בכל ההלכה.

ולכאורה לגבי מצות עשה, מה צריך לכפרת יוהכ"פ, הרי לא זז משם עד שמוחלין לו, והן מתכפרים לשעתן, ואולי אמנם כן הוא דא"צ ליוהכ"פ אלא בעבירות אחרות שכתב שם בה"ד שבזה אין התשובה מכפרת לגמרי מיד, ע"ש. ומש"כ בה"ג: התשובה מכפרת על כל העבירות וכו' ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים, אמנם א"צ בכפרת יוהכ"פ, לגבי מצות עשה. וכפרת יוהכ"פ, הוא על שאר העבירות וכתב בס' משנת יעקב שלפי מה שנתבאר, נראה דשפיר צריך לכפרת יוהכ"פ אף במצות עשה, והוא באופן שעשה תשובה, אך לא התודה כהלכות וידוי של תשובה בכל השנה, והיינו חרטה, בושה וקבלה לעתיד, דבכל השנה לא יתכפר לו ע"י התשובה, דבלי וידוי אין כפרה, וכמש"כ המנ"ח הנז', אבל ביוהכ"פ יתכפר לו שפיר, אם רק התודה כדין וידוי של יוהכ"פ. והוא אמירת: אנחנו חטאנו, וכמש"נ, וא"כ גם לגבי מצות עשה צריך לכפרת יוהכ"פ, וכמש"נ

והנה בפ"א ה"ב כתב הרמב"ם: שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כ"ג מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בנ"י. ופשטות הדברים נראים דהוידוי הוא אותו לשון וידוי שכתב לפני כן בה"א דהיינו חרטה בושה וקבלה לעתיד, ובמתני' ביומא סו, א, תנן דלשון הוידוי הוא עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל וכו', [וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מעיוהכ"פ ה"ב] ולא כתוב שצריך גם חרטה בושה וקבלה, וצ"ע.

חילוק בין דין וידוי לדין תשובה

ד] בס' מעגלי צדק [לגר"ח קרלנשטיין זצ"ל] ביאר שבהלכה ח' מדובר מדין עיקר וידוי ובזה די לומר "אבל אנחנו חטאנו". אבל בפ"א ה"א ובפ"ב ה"ב מדבר הרמב"ם מדין עיקר מעשה התשובה שצריך להיות בדיבור ומחמת זה צריך להוציא בשפתיו כל מה שגמר בלבו. [אבל עי' בקובץ נזר התורה תשרי תשס"ד עמ' קכ"ו שכתב בדיוק להיפך – שבפרק א' הרמב"ם התייחס למצות וידוי ואילו בפ"ב הלכה ח' דיבר במצות תשובה. המעיין יראה את הדברים במקור וישפוט]. והוסיף בס' אמרי דוד [עמ' ס'] שבאמת מדויק בזה היטב לשון הרמב"ם בפ"ב ה"ב "וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו", ומבואר שהדיבור צריך להיות על כל הדברים שגמר בלבו דוקא, דבאמת מעשה התשובה הוא בלב אלא שיש דין שצריך להוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, והסדר שצריך קודם לגמור בלבו ואח"כ להוציא בשפתיו.

והנה לפ"ז יוצא שכל הפיוטים המדברים מענין החשובה אע"פ שאין חיוב לאמרם, מ"מ מי שאומרם בכונת הלב מקיים עי"ז המ"ע דאורייתא של תשובה וצ"ל דזאת היתה באמת כונת הראשונים ז"ל כשחיברו פיוטים אלה. אלא שעדיין קשה מגמ' קידושין באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק שאפילו ברשע גמור חיישינן לקידושין, שמא הרהר בתשובה וכמו שהוכיח מזה המנ"ח דמצות תשובה מתקיימת בהרהור. ולהנ"ל י"ל דמאחר דכל מאי דבעינן דיבור הוא משום גמירות דעתו ממילא דבזה שאמר על מנת שאני צדיק חשבינן זה גופא לגילוי על גמ"ד עכ"ד עיי"ש עוד ועי' במנחת אשר על המועדים עמ' ס"ז.

הכרה בסיסית של החטא ותשובה אמיתית

ה] בספר דברי ירמיהו [לג"ר ירמיהו לעוו תקע"ו-תרל"ד מגדולי רבני הונגריה בפ"א ה"א ובפ"ב ה"ח] כתב שיש שתי דרגות בוידוי, וחילק בין עיקר הוידוי שהוא הכרת החטא בלבד "ואנחנו חטאנו" שהיא המודעות הבסיסית לחטא, וכלשונו  " .... הוא השורש ועיקר הודוי כי מי אשר לבבו נאטם ולא ירגיש עונו לא ישוב באמת".  לעומת הנוסח המורחב בהלכה א' שמדובר באדם שהפנים את גודל חטאו ואוולתו  " ... השב באמת ותכלית ידיעת חטאו להרים הרגשת לבבו ובושת יכסהו על רוע מעשיו" נמצא ש"שם הכוונה עיקר מה שהכל תלוי בו, ופה על תכלית הנאמר היוצא מהעיקר והתכלית וההתחלה שניהם עיקרים, וע"ז כתב וכל המרבה וכו'".

ו] בס' ארבעה טורי אבן [לרבי אלעזר רוקח תמ"ה-תק"ב רב באמשטרדם וצפת ועוד ואבי משפחת רוקח שבין צאצאיה נמנים אדמור"י חסידות בעלז] כתב שבפ"ב ה"ח שנאמר שדי לומר "אבל אנחנו חטאנו" מדובר במי שאינו מרגיש בנפשו שום חטא ועון שעשה. שאם מדובר במי שיודע שעבר שום עבירה הרי כבר פסק לעיל ה"ג שצריך לפרט החטא אלא מדובר שאינו מרגיש בנפשו שום חטא ואפ"ה צריך לומר אבל אנחנו חטאנו דשמא בא לידו איזה חטא בשוגג כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך צריך לומר חטאנו לבד. אבל לעיל רפ"א מדובר ביודע בנפשו שעבר עבירות בזדון ובשגגה וכמו שסייס שם ועשיתי כך וכך. ועי' בס' פרקי אמונה [לגר"מ גיפטר עמ' צ"ו] ויש להאריך עוד ואין כאן מקומו ישמע חכם ויוסף לקח.

 עיונים בפרק מ"ז שאומרים לפני תקיעת השופר עפ"י הספה"ק

למנצח לבני קורח מזמור – בני קורח, שמקום נתבצר להם בגיהנום ואומרים שירה, מעריכים את החשיבות של מלכות שמים, שהיא המוטיב של פרק זה, ומבינים שע"י מחלוקת לשם שמים, מתגלה מלכותו. ראיה לדבר, השיר של יום השני הוא גדול ה' ומהולל מאד, שחילק מעשיו [הבדיל רקיע בין עליונים ותחתונים] ומלך עליהן [ר"ה ל"א]. החלוקה [כביכול] איפשרה מלכות. ויש להאריך ואכ"מ. [עי' בקובץ חכמי לב עמ' תצ"ג-תק"א דברים נפלאים פלאי פלאות].

והנה רש"י מביא, בני קורח אסיר אלקנה ואביאסף היו והשתתפו במחלוקת קורח ועדתו כשהצו על ה' ועל משה רבינו וכאשר פתחה האדמה לבלוע את כל עדת קורח הם ונשיהם וטפם, חזרו בהם בפתחו של גהנום בפתח האדמה בזעקה משה אמת ותורתו אמת, ואז נבצר להם מקום לעמוד ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה זו בפרק זה של ראית כבוד ה' ומלכותו לעד, שמשה אמת ותורתו אמת. הזמן לומר שירה זו לא היה כשחזרו לבתיהם בריאים ושלמים אלא עדיין על פתחו של גהנום, אשר א"כ שירה חדשה לימדונו. והנה קורח נבלע הוא וכל עדתו נשיהם וטפם וכל אשר להם בלא להשאיר כלל זכר וגם בני קורח היו בדין וכבר התגלגלו לקראת פתחה של גהנום אבל ברגע האחרון בצעקה 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים', יצאו ברגע קטן מאפילה חושך וצלמות לאור גדול. גם קורח ועדתו מובא בחז"ל סנהדרין ק"י צועקים בגהנום 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים' אבל הם כבר לא בעוה"ז ואז אין בזה כל תועלת לקורח ועדתו אין להם חלק לעוה"ב לדראון עולם, אבל בני קורח, בזכות הצעקה ברגע האחרון שהיו כבר בפתחו של גיהנם אבל עדיין בעוה"ז, זכו להצלה נפלאה למקום מפלט לעמוד עליו ולזכות לרוח הקודש לזמר שירה על מלכות ה' לעולם ועד. וזוכים בני קורח שמבניהם ייצא שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן כמו שכתוב [תהילים צ"ט ו'] 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו' וכל הלוים העומדים לשיר ולהלל לה' במשמרות הלויה הסוכים ברוה"ק מבני בניהם והכל בזכות צעקה אחת של אמת. ברגע האחרון זכו לצאת מאפילה לאור גדול, ובאו בני קורח ללמדנו לזעוק ולהריע בכל לב. על פתחה של שנה חדשה, שמי יודע מה ילד יום, בזמן שהקב"ה יושב על כסא דין במידת הדין המתוחה וכל שנה אנו רואים שבפתח נופלים לתוכה רבים וטובים אבל עם זעקה באמת משה אמת ה' אלוקים אמת ואנחנו בדאים אזי נזכה אנו בנינו וכל משפחתינו לצאת ברגע אחד מאפילה לאורה לזכות לרוח הקודש ממרום לסיעתא דשמיא לעבוד את ה' באמת [נזר מלוכה עמ' קצ"ט-ר'].

כל העמים תקעו כף הריעו לאלקי יעקב – בעת תקיעת שופר כשמכתירים אנו את השי"ת בכתר מלכות, מתרוממים גם אנו עמו, ועמנו מתרומם העולם כולו, אז יכולים גם כל העמים לתקוע כף, להתחבר יחד, ולהריע לאלקים בקול רינה, שישראל עצמם יהיו להם בבחינת אלקים. 'כי ד' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ' [פס' ג'], ובהזרחת אורו בקרבנו ובהתאחדותינו בו ית"ש באחדות גמורה מתגלה כבוד מלכותו על כל הארץ. אז 'ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו' [פ"ד], שעל ידי עלייתנו לבחינת אלקים כל העמים הם תחתינו ויכולים הם לקבל את אור ד' על ידי כוונת עבודתם לישראל עם ד' אשר יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה [פ"ה]. 'עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר' כשבחינת אלקים מתעלה וגם ישראל מקבלים בחינת אלקים אז 'ד' בקול שופר'. תקיעת השופר של ישראל מעשה ד' הוא ו'ד' אלקים בשופר יתקע' [זכריה ט' י"ד]. זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו [פ"ז], מה שיזמרו לישראל שהם בבחינת אלקים ['זמרו א-להים' ולא זמרו לא-להים] 'זמרה למלכנו' תהיה 'כי מלך כל הארץ אלקים זמרו משכיל' [פ"ח]. כי ישראל עקב אחדותם האלקית מולכים על כל הארץ ומגלים בכך את מלכות הקב"ה על כל הארץ והזמרה צריכה לבא מתוך השכלה קדושה זו 'זמרו משכיל'. [מי מרום]

מלך א-להים על גוים א-להים ישב על כסא קדשו [פ"ט], בזה שישראל נעשים בחינת א-להים לגויים נשלמת השלמות העליונה והכל בא על תקונו, 'א-להים ישב על כסא קדשו', שזו היתה מגמת ישראל בבריאה 'בראשית ברא א-להים', בזכות ישראל שנקראו ראשית [ילקו"ש בראשית ב].

נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם, כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה [פ"י] לאחר התיקון יהיו נדיבי העמים אשר יתנדבו ללכת אל בית יעקב נאספים בבחינת עם אלקי אברהם, שכשמו כן הוא, אב המון גויים נתתי [בראשית יז ה] ויכירו גם המה וידעו כי ישראל שהם מגיני הארץ מעולם המה להם לאלקים מאד נעלה. [מי מרום]

כל העמים תקעו כף – גם העמים ישמחו בעת ימלוך ה' על הארץ [עי' מצודות ציון]. ולא רק חלק מהעמים אלא כל העמים. כל העמים עתידים לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים בשמחה. בהתחשב בעובדה שמדת הדין תהיה מתוחה עליהם אין זה אלא ....מדהים. [עי' מכתב מאליהו על ר"ה עמ' רפ"ו]

כל העמים תקעו כף הריעו לא-להים בקול רנה. מלך א-להים על גוים, אלקים ישב על כסא קדשו. ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו - לפי שביחד עם הכתרת מלכותו, נכתרים גם אנו בהוד המלכות ואנו מתעלים אז מבני מלכים למלכים מבחינה של 'כל ישראל בני מלכים הם' לבחינה שכל ישראל מלכים הם. ובזה הננו נבדלים בראש השנה מכל השנה כולה שאם בכל השנה אנו רק בני מלכים בר"ה הננו מלכים עצמם [מי מרום ז' ק"פ].

כל העמים תקעו כף וכו' - רש"י ואונקלוס מבארים בכמה מקומות ש'עמים' פירושו שבטים. 'אף חובב עמים' - גם חבה יתירה חבב את השבטים כל אחד ואחד קרוי עם [רש"י בפרשת וזאת הברכה]. כל העמים פירושו כל השבטים. תקעו כף - תקעו בשופר מאה קולות כמנין כ"ף. אם נבאר את הכתוב כפשוטו - תנו יד אחד למשנהו לעמוד יחדיו לפני מלך במשפט יעמיד ארץ.  

"הריעו" - רמז לסדר שופרות. "לא-להים" - רמז לסדר מלכיות כמובא בר"ה ל"ב. בקול רנה - רמז לסדר זכרונות, זכירה באה מתוך רנה 'וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו' [תהילים ק"ו]. כי ה' עליון נורא - בר"ה מתעלה הקב"ה קם מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים. מלך גדול על כל הארץ - בר"ה אנו אומרים המלך הקדוש, ממליכים את הקב"ה עלינו.

ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו - קול השופר בר"ה מזכירנו את שופרו של משיח ואנו מתמלאים אמונה ובטחון כי המשיח יבא במהרה והעמים העומדים עלינו לכלותינו יתנם ה' תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו – ארץ הקודש. גאון יעקב אשר אהב סלה - זה בית המקדש וירושלים. עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר - ה' יתעלה כשנתקע לפניו על עולות וזבחי שלמים [כן מפרש רש"י שם]. הנה נוכחנו לדעת כי המזמור ענינו בראש השנה תקיעת שופר ושופרו של משיח לכן נוהגים אנו לאמרו בראש השנה קודם תקיעת שופר. מי יתן ובקרוב יתקיימו דברי הנביא וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן וגומר ונזכה לשמוע קול שופר של משיח בבי"א.  [ס' פרי לבנון עמ' כ"ט-ל"א ועי' זאת ליעקב פרשת ראה עמ' רע"ט וצרף לכאן].

אשר יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה - נזכה לארץ ישראל מכוח "גאון יעקב" שהוא "הקול קול יעקב" דהיינו דברי תורה [כ"ק אדמו"ר שליט"א].  

 עלה א-להים בתרועה הוי"ה בקול שופר – מבאר רבי אברהם בנו של הגר"א בפי' באר אברהם על תהילים: ותרועה הוא קול שמחה מרבים וחבורת מרעים וכאשר יתנו רבים קולם בשמחה לד' שהוא מלך ומנהיג אז עלה ונתעלה אלקים בתרועה ע"י קול שופר, יתעלה שם הוי"ה כי תקיעת שופר מורה על שממליכים אותו כמ"ש בשלמה כאשר המליכו אותו כל ישראל ע"כ. יש נוהגים לבכות בעת התקיעות, אבל מכאן לומדים [ועי' גם מה שכתבנו על הפסוק כל העמים תקעו כף] שההמלכה והתקיעה צריכות להיות נעשות מתוך שמחה. "ישמחו במלכותך שומרי שבת" – מלכות ה' מתקבלת מתוך שמחה. "ומלכותך ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה". והד לדברי בנו נמצאת בעדות על האב: "רבינו הגר"א היה שמח מאד בעת תקיעת שופר ואמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה" [כתר ראש]. ובתרגום יב"ע על הפסוק הריעו לא-לוהים בקל רנה - "בחדוה יביבו". ועי' בשו"ת דברי מנחם [סי' י"ג]. מצד שני – גנוחי גנח וילולי יליל. גם מוטיב הבכי קיים. עי' היטב בפחד יצחק [מאמר ז'], וקובץ הדרום [כ' עמ' ל"ז], פעמי מועד [עמ' ק"מ והלאה], 

עלה א-להים בתרועה וכו' אלקים ישב על כסא קדשו - גם השבת משמשת בתפקיד דומה, שכן בשמירת שבת אנו מכריזים שה' כבורא עולם הוא אדון כל המעשים דהיינו מלך על כל העולם וכך נאמר בתפילת יוצר של שבת ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו נמצא שיש בשבת חלק ממה שיש בתקיעת שופר ולכן לא נתבטל ענין תקיעת שופר מכל וכל בר"ה שחל בשבת [אור המזרח נ"א עמ' כ"ז].

כי מלך כל הארץ א-להים זמרו משכיל - זמרו לשון כריתה, ר"ל כשאדם ממליך על עצמו עם כל הארציות שלו את השי"ת, בזה כורת כל השכלתנות והחקירות האנושיות ממנו ובא לשכל הטהור של התורה הקדושה. וכתוב [שם קיט, קכה] 'עבדיך אני הבינני ואדעה עדותיך' ר"ל התבוננות וידיעה הנובעות מעבדות נקראת ידיעה אמיתית משא"כ ידיעה שהיא ע"ד חכמתו קודם ליראתו והבן [עפ"י הבית אברהם לגה"ק ר' אברהם מסלונים].

מלך א-להים על גויים - בס' גבול בנימין בדרוש כ"ב ליום ראשון של ראש השנה ביאר כי יש שלשה השגחות מהבורא ית' על ברואיו, הראשון לאומות העולם בכלל, זהו 'מלך אלקים על גוים', השנית לישראל בפרט, זהו 'נדיבי עמים נאספו עם א-להי אברהם', והשלישי, השגחה פרטי פרטית לצדיקים, וזהו 'כי לא-להים מגיני ארץ', הם הצדיקים כי לה' מצוקי ארץ, שהם מגן להגין מן הפורענות, 'מאד נעלה', זוהי היותר מעולה. וההשגחה הלזו הנתוסף ביותר להצדיקים הוא מבואר במענת אליהוא לאיוב בפסוק 'לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא' וביאר שם במלבי"ם שהשגחת ה' הפרטית נמצאת תמיד עם הצדיק ולא תסור ממנו רגע שהשגחה נמשכת לפי המעשה וכפי שיוסיף בצדקותיו ודבקותו בה' כן יחולו בו עיני ההשגחה על כל פרטי פעולותיו וביאר שם רש"י ואת מלכים לכסא עד אשר עם מלכים יושיבם.

מלך א-להים על גויים, א-להים ישב על כסא קדשו

פירש"י ישב על כסא קדשו, עכשיו הכסא שלם. וביאור דבריו, דבשמות כתיב 'כי יד על כס י-ה, ופירש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. וביאר בזה הגרי"ז ז"ל דכסאו שלם, היינו שימלוך הקב"ה על כל העולם ויקבלו כולם את עול מלכותו. ובתפלה אנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגוים בזה"ז, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ דכנשפוט הר עשיו והאויב תמו לנצח אז הקב"ה יהי' מלך על כל הארץ ולכן אין כסא הקב"ה שלם עד לע"ל כשימחה עמלק. ולפי"ז נראה דזהו מאי דכתיב בקרא, מלך אלקים על גוים, דהקב"ה מלך על כל הארץ וממילא אלקים ישב על כסא קדשו ר"ל דהכסא שלו שלם [רינת יצחק על תהילים].

שנה טובה ומתוקה ואורות אין סוף!!! תיאור: 珞

חומרת כפרה על ב' איסורי דרבנן לעומת איסור תורה אחד

מו"ר הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בפרשת השבוע נאמר "ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו" והנה לאשר אנו עומדים בימים שאנו מפשפשים וממשמשים במעשינו ורצונינו לשוב בע"ה בתשובה שלימה קדם קל גדול ונורא הרחום בדין מה נכון לכתוב בע"ה דבר הנוגע להלכות תשובה. אמרי' ביומא פ"ו א' "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין". 

והנה רבינו המנח"ח ז"ל במצוה שס"ד אות ל"ג כתב חידוש עצום, וז"ל, "גם נ"ל לפמ"ש הר"ן בפ' יה"כ דהרבה לאוים חמור מאיסור סקילה גבי חילול שבת עי"ש ה"נ אפשר אם עבר עבירה של לאו הרבה פעמים חמור כמו כרת ומיתת ב"ד ואין מועיל תשובה ויום הכיפורים גם אם עבר עבירה שיש בה כמה לאוין עי' בשעה"מ גבי כהן ונזיר דכתב כן ע"פ סברת הר"נ הנ"ל א"כ לענין תשובה ג"כ חמור ועכ"פ אינו קיל ובאתי רק לעורר". והנה חדית לן מרן ז"ל דמהא דכ' הר"ן ז"ל דמוטב לעבור על איסור כרת מלעבור על ב' איסורי לא תעשה, זה גופא ההוכחה דב' איסורי לא תעשה נחשבים כאיסור חמור יותר מאיסור כרת, גם לגבי כפרה ותשובה. ודבריו הק' צל"ע, דמיני' ובי' מוכח דאינו כן, דהנה לפי דבריו ז"ל נמצא דמהא דחזינן דעשה דוחה לא תעשה והיינו דמוטב לעבור על האיסור ל"ת מלעבור על המ"ע יהא מוכח דחומר ביטול מ"ע חמור טפי מלעבור על ל"ת, וא"כ היאך יתכן דגבי חילוקי כפרה עשה קיל מל"ת דבמצות עשה מתכפר ע"י תשובה לבד ובל"ת תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר. 

ובדרך החידוד יש לעורר למאי דהעלו התוס' ביבמות ג' ב' ד"ה לא תעשה, דעשה דוחה אפי' תרי איסורי לא תעשה וכיון דס"ל לרבינו ז"ל דתרי לאוין שקולים כחיוב כרת לגבי חילוקי כפרה א"כ עשה דדוחה תרי ל"ת נמי שקול כחומר חייבי כריתות וא"כ סוגיא דחילוקי כפרה מה תהא עלי'. איברא, גם בלא הנ"ל יש לתמוה, דהנה מהר"ם חביב ז"ל בס' תוספת יוהכ"פ ביומא פ"ג א' גבי הקל הקל תחילה כתב דבר מחודש מאד, דאם אפשר להאכיל לחולה או איסור עשה או איסור לא תעשה מאכילין אותו האיסור לא תעשה, וביאר הדבר דחזינן דעשה דוחה ל"ת והיינו כדכ' הרמב"ן ז"ל סוף פר' יתרו דעשה שהוא בקו"ע חמור טפי מאיסור לא תעשה, א"כ לגבי הקל הקל תחילה נמי נחשב איסור עשה חמור טפי מאיסור ל"ת עכת"ד ז"ל. ומעתה לדעת רבינו המנח"ח ז"ל דסוגיא דהקל הקל תחילה וסוגיא דחילוקי כפרה בני חדא ביקתא נינהו וכנ"ל צ"ע א"כ אמאי גבי חילוקי כפרה כפרת ל"ת חמורה מכפרת עשה. והנה הגרעק"א ז"ל בגליון [על הס' תוספת יום הכיפורים שם] העיר מדברי הגמ' יבמות ז' א' דמשמע להדיא דל"ת חמור מעשה דאמרי' התם "הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה", ובגליון הש"ס שם ביבמות ציין הגרעק"א ז"ל לדברי הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו וקצת משמע דכונתו ז"ל להשיג על סברת הרמב"ן ז"ל, ומשמע דהבין כונת הרמב"ן ז"ל כהבנת מהר"ם חביב ז"ל, שו"ר דבגליון על ס' תוספת יוהכ"פ העיר להדיא על דברי הרמב"ן ז"ל מדברי הגמ' ביבמות, ולכאו' היא קושיא אלימתא. 

ובסגנון הזה גדולה מזו יש לתמוה, דהנה המל"מ ז"ל פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ב כ' בדעת הרשב"א ז"ל דאחד שעומד לפניו או איסור דאורייתא שעובר עליו בשוא"ת או תרי איסורי דרבנן שהם בקו"ע מוטב יעבור על האיסור דאו' בשוא"ת ולא יעבור על תרי עבירות דרבנן בקו"ע, [ומדברי המג"א ז"ל סי' שכ"ח סק"ט מוכח דפליג על סברת המל"מ ז"ל], והנה לפי סברת המל"מ ז"ל ולפי מה דהכריח המנח"ח ז"ל גבי ב' לאוין, גם בזה יהא מוכח דב' עבירות דרבנן חמורים כעבירה דאורייתא גם לגבי חילוקי כפרה, וזו לא שמענו. ומכל הראיות האלו נמצינו למדים דלאו הא בהא תליא ודיני הקל הקל תחילה אינם ענין לחילוקי כפרה. ונלע"ד בע"ה לבאר טעמא דמילתא, דהנה דכשאנו דנים על כל עבירה לעצמה ודאי דחומר עבירת לא תעשה הוי יותר מחומר ביטול מצות עשה דעל איסור ל"ת איכא מלקות ולא על ביטול מצות עשה, אלא דכד מתרמי לאדם מ"ע נגד מצות ל"ת ומחד גיסא איכא מעלה ללא תעשה משום חומרתו, ולאידך גיסא איכא מעלה למצות עשה דכשיקיים העשה ה"ז מורה יותר על אהבת השי"ת וכדברי הרמב"ן ז"ל, גילתה התורה דהמעלה של אהבת השי"ת עדיפא על המעלה של חומר האיסור. והוא הדין והוא הטעם בדברי הר"ן ז"ל דבודאי דעבירה שיש בה כרת חמורה מעבירה שאין בה כרת אלא דבעומד לפניו ריבוי העבירות מול איכות העבירה ס"ל להר"ן ז"ל דהכמות מכריע את האיכות דלעבור עבירה כמה פעמים מכעיס את בוראו יותר מעבירה שעובר פעם אחת וז"ב, אבל גבי חילוקי כפרה דבזה דיינינן לפי חומר האיסור, ודאי דאיסור כרת חמור טפי אפי' מב' איסורי לאוין וכן ל"ת ודאי חמור ממ"ע, ודו"ק היטב. ומעתה לפי"ז לא קשה נמי קושית הגרעק"א ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל מדברי הגמ' ביבמות, דנהי דל"ת חמור מעשה מ"מ עשה דוחה לא תעשה וכנ"ל ודו"ק. 

איברא, נלע"ד בע"ה ראי' גדולה לסברת המנח"ח ז"ל הנ"ל, דהנה רש"י ז"ל ביבמות ל"ב ב' ד"ה אלא כ' דאע"ג דאין קוברים את הנחנקים אצל הנסקלים, מ"מ אחד העובר על ב' איסורים שעונשם בחנק קוברין אותו אצל הנסקלים והנשרפים, והתוס' שם בד"ה בין, פליגי וס"ל דאין קוברים אותו אצל הנסקלים והנשרפים. ולכאו' דברי רש"י ז"ל צ"ב הא סו"ס לא עבר על איסור סקילה והיאך קוברים אותו אצל הנסקלים, אמנם להנ"ל ניחא דדעת רש"י ז"ל דריבוי העבירות אע"ג דהוי קלות הריבוי מחשיבם לחמורות וכדברי הר"ן ז"ל ביומא הנ"ל ומשו"ה כשעבר על ב' איסורי חנק ה"ז נחשב כעבר על איסור סקילה ושריפה, וזה כדברי המנח"ח ז"ל ודו"ק היטב. וראוי לסיים בדברי קדשו של רבינו המנח"ח ז"ל וז"ל "גם נראה לי הא דתשובה לחוד אין מועיל בחמורה היינו תשובה מיראה דאין זה תשובה גמורה אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכיות א"כ אפי' על החמורה מועיל כיון דנעשין כזכיות א"כ למפרע ה"ל מצות". 


יום שני, 18 בספטמבר 2017

עניני תשובה

הגר"א וייס שליט"א

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל"א-ב'). "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (שם י"א-י"ד).

הנה הפליגו חכמינו במעלת התשובה עד שאמרו (יומא פ"ו ע"ב) בתשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכויות, וכבר כתב הרמב"ם (פ"ז הלכה ד') "ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים את יצרם יותר מהם".

ויש לעיין לפי זה למה לא אהני ליה תשובתו להפטר ממלקות ומיתת בי"ד (וכמבואר במכות י"ג ע"ב). ובשלמא בעונשי ממון הלא עיקר התשלום אינו להעניש את החייב אלא לפצות את הזכאי, אבל בעונשי גוף איך יענש לאחר שנקי הוא מכל חטא ועוון וזדונותיו זכויות הם, והלא "נקי וצדיק אל תהרוג" אמרה תורה.

וכבר נחלקו גדולי הדורות בתשובת שאלה זו.

כתב הנודע ביהודה קמא או"ח סימן ל"ה דע"כ אין התשובה מועילה לפטור אדם מעונש בי"ד דא"כ יאמר כל עבריין חזרתי בתשובה כדי להפטר וז"ל "אלא ודאי גזה"כ היא שאלמלא כן בטלו עונשי התורה בכללן ואין אדם שיומת בבי"ד כי יאמר חטאתי והנני שב, וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בי"ד". הרי דעת הנוב"י דכיון דעיקר העונש אינו אלא למען ישמעו וייראו ואם תועיל התשובה בטלו עונשי בי"ד ע"כ גזה"כ שלא תועיל התשובה. (והנוב"י הוכיח לפי דרכו דע"כ עיקר התשובה אינו אלא חרטת הלב, ולא תיקונים וסיגופים דאם המעשה עיקר התשובה ולא כונת הלב, הלא יביא עדים שהתענה והסתגף ויכופר לו עי"ש). וכדברי הנוב"י כבר כתב המבי"ט בספר בית אלקים שער התשובה פ"ב.

והחיד"א בספר טוב עין סימן ו', (וחזר על דבריו ביוסף אומץ סימן ל"ה) כתב לדחות את דברי הנוב"י ונקט דלאו משום גזה"כ היא אלא משום דאין ביד הבי"ד לבחון כליות ולב ואדם יראה לעינים ומשו"כ אין ביד הבי"ד לקבל תשובת החוטאים עי"ש, והגאון החיד"א חזר עוד על דבריו בספר עין זוכר מערכת המ' אות ד' ובספר שמחת הרגל על הגדש"פ לימוד ג' ד"ה ורחץ, עי"ש)

ובשו"ת אור גדול סימן א' (עמוד 36) כתב להוכיח דע"כ אין הטעם שאין התשובה פוטרת משום דלא ידעינן אם באמת חזר בתשובה או לא אלא גזה"כ הוא, שהרי במכות י"ג ע"ב אמר ר' עקיבא דחייבי כריתות ישנם בכלל מלקות דאם עשה תשובה בי"ד של מעלה מוחלין לו, והרמב"ן במלחמות פירש בשתי דרכים, א' משו"כ מלקות חמורה מכרת משום דבמכות לא מהני תשובה, ב' משו"ה אין זה שתי רשעיות שהרי יכול הוא להפטר מן הכרת ע"י תשובה, ואת"ל דאף בחייבי מלקיות מהני התשובה בעצם שוב אין מלקות חמורה מכרת וגם אין כאן שתי רשעיות עי"ש.

ובאמת נראה יותר דאין ראיה כלל מדברי הרמב"ן, דמסתבר טפי לומר, דמה לן בטעמא דמילתא, והלא סו"ס התשובה פוטרת מכרת ואינה פוטרת ממלקות וממילא אין כאן אלא רשעה אחת, וגם חומרא יש בזה לגבי מלקות דאף אם ישוב בתשובה שלימה כאלעזר בן דורדיא מ"מ אינו נפטר מידי עונש מלקות.

וראיתי להגר"י ענגיל בגליוני הש"ס במכות שם שהאריך בשתי הדרכים הנ"ל והביא הרבה מקורות וצדדים לכאן ולכאן כדרכו בקודש דרך נשר בשמים ואכמ"ל. (אלא שביאר קצת בסגנון אחר דאינו נפטר ע"י תשובה, דכיון דתשובתו ספק היא מוקמינן ליה אחזקת חיוב עי"ש ולדרכו ניחא טפי, דבאמת דברי החיד"א תמוהים לכאורה דאם ספק לנו אם חזר בתשובה או לא איך נהרגנו מספק, ולדברי הגרי"ע ניחא דבמקום ספק אזלינן בתר חזקה, וז"פ).

ולכאורה קשה להבין את מש"כ החיד"א והגרי"ע, דא"א לפוטרו ע"י תשובה כיון שאין האדם בוחן כליות לדעת אם אכן לבו עמו, והלא בהרבה תחומים דין בי"ד מבוסס על הערכה בענין דעתו ולבו של אדם, והלא החוטא חוזר לחזקת חבירות משינהג מנהג חברות כמבואר בסנהדרין כ"ה ובחשן משפט סי' ל"ד סעיף ל"א – ל"ה וכן לגבי קבלת גירות דבעינן קבלה גמורה של עול מצוות, וכאשר בי"ד משתכנע שאכן כונת הגר לקבל עול מצוות בלב שלם מקבלין אותו, וכמו"כ כאשר נראה לבי"ד שאכן חוזר הוא בתשובה והוא נוהג מנהג הצדיקים נפטור אותו מן העונש, ועיין שם בגליוני הש"ס שהקשה לפי מש"כ הרדב"ז (ח"ג סימן תתקכ"א) דכל שבא להודות על עבירה שבידו לפני שבאו עדים תשובה גמורה היא והוא כשר לעדות ולשבועה, דבכה"ג למה לא יפטר מעונש בי"ד עי"ש, ועוד דמה נענה כאשר העבריין תלמיד חכם הוא, והרי אמרו (ברכות י"ט ע"א) אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום ..ודאי עשה תשובה הרי שיש לתלות שודאי עשה תשובה ואיך נהרגנו וי"ל בכ"ז ואכמ"ל.

ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו של החיד"א בהשגתו על הנוב"י, דע"כ צ"ל אף לשיטתו דלא מסברא בעלמא קבעו שאין התשובה פוטרת מעונשי בי"ד משום שאין אנו בוחנים כליות ולב, שהרי אין מענישים מספק, אלא ע"כ גזירת הכתוב הוא דאל"כ בטלו לגמרי דיני עונשים, וכיון דע"כ גזה"כ הוא הרי הן דברי הנוב"י ואין ביניהם ולא כלום, וצ"ע.

אמנם לול"ד היה נראה יותר דבאמת כל ענין התשובה לא ניתנה אלא בין אדם למקום דמחסדי השי"ת הוא שתתקבל תשובת החטאים וכמ"ש רבינו יונה בשע"ת ש"א סעיף א', ולא ניתנה מתנה זו לישראל אלא לכפרה ולטהרה בידי שמים, ואין זה ענין כלל לעונשי בי"ד.

ויסוד הדברים הרי הוא בירושלמי מכות פ"ב מ"ו "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם "חטאים תרדף רעה" שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להם "הנפש החוטאת היא תמות" שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו".

הרי לן שאין התשובה מתקבלת לא לפי החכמה ולא לפי הנבואה אלא מתנת אלקים היא, ואין הבי"ד דן אלא לפי החכמה והנבואה, ובדין שמים גזר הקב"ה "שובו בנים שובבים ארפא משובתם".

ומה מאוד שמחתי כשראיתי שוב שכך כתב הכהן הגדול מאחיו רבי צדוק מלובלין בתקנת השבים (סימן ח' ד"ה ועיין) ולאחר שהביא את דברי הנוב"י וטען לעומתו דאין עיקר העונש כדי להרתיע ולהפחיד שהרי יוכל החוטא בקל להשתמט מעדים והתראה, ושוב דחה גם את דברי החיד"א דמ"מ איך יענש אדם ויהרג מספק, שוב כתב כדברינו ואף הוא רמז לדברי הירושלמי עי"ש.

והנה כתבו התוס' ביבמות כ"ב ע"ב דאף במי שחייב נידוי אין התשובה פוטרתו, ואין לעיין בזה לפי דברי הנוב"י והחיד"א אך לדרכנו הדברים פשוטים, דבכל הנוגע לבי"ד אין התשובה מועילה ומפתח של התשובה בידו של הקב"ה, ודו"ק בזה כי קצרתי.
ב

הן חזיתי לשנים מגדולי פולין ולמדניה המובהקים שהתפלמסו בשאלה הנוגעת אף היא לתוקף התשובה לגבי דיני התורה ועונשיה.

הגר"י פיעטרקובסקי בספר הנחמד פסקי תשובה סי' ע"ד בהגה"ה העיר במי שבא על הערוה והוליד ממזר ושוב חזר בתשובה, למה לא יטהר הממזר והלא אין ממזרות אלא בביאת איסור וכיון שהחטא נעקר למפרע והרי הוא כאילו מעולם לא חטא (ועדיף מאונס), למה יהיה הבן ממזר, ובהערות בסוף הספר מהגאון רבי יעקב מאיר בידרמן כתב לתרץ עפ"י דברי הגמ' ביבמות כ"ב ע"ב דר"ש בן מנסיא אמר "מאי דכתיב מעוות לא יוכל לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר", הרי דכל שהוליד ממזר לא מהני תשובה. והגרי"פ חזר וטען לעומתו דלמה לא נימא מעין "גיטו וידו באין כאחד" דאם מהני התשובה לעקור את החטא למפרע ולטהר ממזרים שוב לא הוי מעוות לא יוכל לתקון עי"ש.

אמנם בגוף הסוגיא ביבמות אמרו דאף דאמר רשב"מ דהוי מעוות לא יוכל לתקון מ"מ אם חזר בתשובה חייב הבן בכבודו ד"השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא", ולכאורה נראה בכונת הגמ' דבאמת מהני תשובה אף בהוליד בן ממזר, אלא שהמעוות אינו בר תיקון ולעולם נשאר רושם החטא בעולם שהרי ממזר הביא לעולם, אך אין זה נוגע כלל לתשובה. אמנם במק"א דנתי לפרש כונת הגמ' דבאמת אינו מתכפר אלא דמ"מ צדיק הוא מאחר שעשה תשובה, דאף אם מעוכב כפרה הוא אין עיכובו מונע לטהרה, וכך נראה לכאורה מדברי רש"י בחגיגה ט' ע"א "שהביא פסולים בישראל ויהא זכרון לעונו ולפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה", ועדיין צ"ע.

ובגוף קושית הגרי"פ הנ"ל נראה פשוט כביעתא בכותחא דלק"מ, דבעצם ביאת איסור היא אף אם תשובה מהני דאין ממזרות תלויה אלא בחפצא דעבירה דהלא פשוט דחשו"ק וכן האונס שבאו על הערוה הולד ממזר ואין זה ענין לתיקון התשובה כלל וכלל.
ג

הנה אף שנתבאר הלכתא בטעמא דלא מהני תשובה כלל בכל הנוגע לעונשי בי"ד ולממזרות, מ"מ נראה דמהני תשובה כאשר בי"ד מכין ועונשין שלא מן הדין, דכיון שאין עונש זה מעיקר דין תורה אלא משום מצות הבי"ד להעמיד את הדת על תילה, תלוי הוא בנטיית לב הבי"ד, ומן הראוי לנהוג בחמלה עם החוטא ששב אל ה' בכל לבו.

ודבר זה למדתי מפי שלשה מגדולי רבותינו בשו"ת הרשב"א ח"ה סימן רל"ט נשאל הרשב"א על נער כהן שנחשד בערוה וקנסוהו למנוע ממנו מתנות כהונה ושוב חזר בתשובה וכתב הרשב"א "אם רואה אתה שחזר בו נסה נא אותו ותן דעתך עליו, אם יתחרט וישוב מדרכו הרעה, יסרהו קצת על הקודם, ופשוט ידך עליו לקבלו בתשובה", הרי דבכל הנוגע לעונש שלא מן הדין יש להקל על השב.

וכעי"ז כתב בשו"ת זכרון יהודה לרבי יהודה בן הרא"ש סימן מ"ז, וכך כתב גם בשו"ת הריב"ש סימן רפ"א עי"ש.

ומשו"כ יש לתמוה על מש"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן צ' במי שחילל את השבת והרב רצה לנדותו ואף שחזר בתשובה שלימה פסק שמנדין אותו לפי"ד התוס' ביבמות דאף בנידוי אין התשובה פוטרת, אך נראה יותר דאין דבריהם אמורים אלא במי שחז"ל חייבוהו בנידוי, ולא בפלוני שהרב רצה לנדותו שלא מן הדין, ודו"ק בזה.
ד
בענין תשובת אנשי עיר הנדחת

כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודה זרה ה"ו "היאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר וכשתבקע מיד מרבין להם בתי דינים ודנים אותם" ובראב"ד שם כתב "א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה". וכתב שם במגדול עוז "ואני אומר כי טעות סופר היה בספרו וכבר בדקתי בספר שהוגה בכתיבת ר"מ ז"ל וחתימתו ואין כתוב בו אח"כ חוזרים, ואפ"ה תמה אני למה לא תועיל אחר כל דבר שבעולם והרי כתיב שובו בנים שובבים". ודבריו פלא וכי עלה על דעתו דתשובה מהני לפטור מעונשי מלקות ומיתה, ואפשר שזה גופה כונת המגדל עוז, ולא בא אלא לשאול שאלת כל הגדולים הנ"ל למה לא תועיל התשובה לכפר ולבטל עונשי בי"ד, ודו"ק כי קצרתי ובאמת תימה גדולה היא שיהני תשובת אנשי עיר הנדחת לפוטרן מן העונש.

ובכסף משנה שם כתב "וי"ל שמה שכתב רבינו ששולחים להם שני ת"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט". ולא ירדתי כלל לסוף דעתו דהתראה זו שכתב הרמב"ם אינה ההתראה לפני שעבדו עבו"ז אלא התראה שאם יוסיפו לחטוא ייענשו ולאחר שהותרו חזרו בתשובה, ומ"מ תמה הראב"ד איך תועיל התשובה אחר שעבדו עבו"ז בהתראה, וא"כ מה תירץ הכס"מ.

והנראה בזה דאף דלא מהני תשובה לפטור את החוטא מעונש בי"ד מ"מ מהני התשובה לדונם כיחידים שעבדו עבו"ז שדינם בסקילה ואין נשיהם ובניהם נהרגים ואין ממונם אבד, ולא כדין עיה"נ שדינם בהרג ונשיהם וטפם נהרגים וממונם אבד, וראיתי שכ"כ בצפנת פענח על הרמב"ם שם.

ואפשר עוד בזה, דבאמת יפלא למה אמרה תורה בעיר הנדחת שגם נשיהם וטפם נהרגים וממונם אבד, ולא מצינו כזאת אלא במלחמת שבעה עממין, ונראה מזה לכאורה, דגדר עיר הנדחת הוא, דכיון שרוב העיר עבדו עבו"ז, והציבור כולו פירש מן הכלל להיות שורש פורה ראש ולענה, דינם כדין אויב ועושין בהם מלחמה, ובמלחמת מצוה גם טף ונשים נהרגים, וכלשון הרמב"ם שם "מצוין כל ישראל לעלות עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר" וכו', עי"ש. וכיון דדין מלחמה היא, הרי מצינו במלחמה שקוראין לאויב לשלום אם יכנע, וכמו"כ בעיה"נ אם יחזרו למוטב בטל מהם דין עיה"נ והעובדים ידונו כל אחד כדין העובד עבודה זרה.

אך באמת נראה יותר בסגנון אחר, דעיקר גדר עיר הנדחת משום שיצאו מן הכלל ופירשו מן הציבור לעבוד אלהים אחרים, וכיון שחזרו בתשובה חזרו לחיק עם ה' לחסות בצילו ית"ש ואין בהם דין עיר הנדחת, ויסוד הדבר דכל עוד לא המרו פי שליחי הבי"ד אלא חזרו למוטב מעיקרא לא נעשו עיר הנדחת ולא שהתשובה מכפרת ומבטלת דין זה אף שעדיין עונש העובד עבו"ז רובץ על כל אחד ואחד, ועונש זה לא מהני ליה תשובה כמבואר.

והדברים מתיישבים על הלב ביותר, דהנה נושאי כליו של הרמב"ם לא הביאו מקור לדבריו, אך המלבי"ם הביא שמקורו בספר יהושע (פרק כ"ב) דלאחר שבני ראובן בנו מזבח מעבר לירדן שלח יהושע את פנחס ועשרה נשיאים, להזהירם, ומכאן שיש להזהיר את העיר לפני הכרזתה כעיר הנדחת, ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא.

יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

וואטסאפ

 אריה ארליך
עתון משפחה 

קווים לדמותה של העבודה הזרה הווירטואלית שהשתלטה על חיינו • טור נוקב על התהומות אליו מוביל ה’וואטסאפ’ את העולם כולו ואף את שוליה המתרחבים של החברה החרדית • לגזור ולשמור



את טורי השבוע אני מבקש להקדיש לנושא שאסור לכתוב עליו בעיתון חרדי. סיבת האיסור נעוצה בהקפדתן היתרה של הוועדות הרוחניות בעיתונות המזוקקת, לנפות בשלוש עשרה נפה כל מילה בטרם תתגלגל אל מכבש הדפוס. כך נחסך מן הקוראים הצורך להיחשף לעולם ערכים קלוקל, גם אם רוצה הכותב לעסוק בכך על דרך השלילה.

הרבה יגיעות יגעתי עד אשר חילצתי אישור מן הוועדה הרוחנית שלנו והשגתי את הסכמתה לכתוב על הנושא המסוים שבו יעסוק הטור, עד שקיבלתיו בתוספת סייגים הרבה. תמכתי את יתדותיי על מנהיגי קהילות גדולות וחשובות שפתחו לאחרונה את הנושא בפני צאן מרעיתם, באפלולית הטיש של רעווא דרעווין בבית מדרשם. גם אנשים נשואי פנים וכאלה שאין להם בעולמם אלא דברים של קדושה, נאלצו להאזין לתוכחת מוסר שכוונה לאוזניהם של מי ששוחים בביצות עכורות.

אם השורות הללו נקראות כעת על ידכם, זהו סימן לכך שהטור צלח את שבט ביקורתה הקפדני של הוועדה הרוחנית. ואם לאו, סימן שלאו.

ובכן, קוראים יקרים, הנושא שעליו אני מבקש לשוח היום הוא עניין ה’וואטסאפ’ שהפך לחלק אינטגרלי מחיי העולם המערבי במאה העשרים ואחת, ובכללו לחלק מחייהם של לא מעטים מקרב בני היהדות החרדית. כל כך חלק אינטגרלי, עד שאנשים נראים צועדים ברחוב כשראשם נעוץ בתוך מסך קטן, כתייר אפריקני שנקלע למדינה סקנדינבית ואינו מכיר איש להנהן לו לשלום. כל כך אינטגרלי, עד שאנשים נוהגים ברכביהם כשהם מאיימים לדרוס את כל הנקרה בדרכם, משום שהקשר שלהם עם הכביש שבו הם נוסעים הוא מקרי עד בלתי קיים, ולפעמים מתעוררת התחושה שעדיף כבר להושיב סומא מאחורי ההגה, משום שהוא ירכז לפחות את אוזניו ואת חושיו האחרים לנעשה בכביש.

וכל כך אינטגרלי, עד שאנשים מתוכנו מעבירים שעות בין חברים כשאין להם שום מושג מי יושב לצדם, לשם איזו מטרה התכנסו, מאין באו ואנה ילכו. יושב לו חֶבֶר מרעים במסיבה, וראש כל אחד נעוץ במסך הקטן. ואם ירצה מישהו לומר לחברו משהו, לא יהיה לו מנוס מלהתכתב עמו דרך המכשיר הסלולרי, משום שאחרת לא יזכה לתשומת לב. מפגן של מסכנות גדול מזה, מכמיר לב מזה, קשה להעלות על הדעת.

וכי תאמרו: וואטסאפ זה, מה טיבו? אז קודם כל, אם זוהי אכן השאלה המנקרת בראשכם – אות הוא לכך שאתם שייכים לחלק המאושר באנושות, זה שאינו נחשף למדיום המודרני הלזה וציר חייכם אינו נע סביב העבודה הזרה החדשה. זה אומר גם, שאתם לא מפסידים כלום: סדר היום שלכם רגוע הרבה יותר, נקי הרבה יותר, הרבה פחות מזוהם, מאופיין בפחות מתח בין-אישי ובהיעלבויות הדדיות ובתגרות מזדמנות שאין לכם שום קשר אליהם אך נקלעתם לשם בגלל שמישהו החליט לצרף אתכם לאיזו קבוצה וירטואלית. אם אתם לא יודעים מה זה וואטסאפ, זה סימן לכך שאתם מסוג היצורים שיש להם הרבה יותר זמן להקדיש לעצמם, לילדיהם ולכל הנלווים אליהם. אנשים מוזרים כאלה, שמעדיפים יחסי אנוש בסגנון הישן על פני יחסי האדם ומסכוֹ.

אבל אם אתם יודעים ומכירים את המדיום המדובר, אתם עומדים להזדהות כמעט עם כל שורה שתיכתב להלן. קשה לקנא בכם. מכאן ואילך אכתוב בגוף ראשון, משום שאף אני אינני יכול לרחוץ בניקיון כפיי בנושא זה.



לפני שלוש שנים, בערך, הוא נחת לחיינו. הוא – כלומר הוואטסאפ. באמצע יום בהיר, ללא שום הודעה מוקדמת, החל לרצד לנו מול העיניים סמליל ירוק של בועה ובתוכה שפופרת טלפון. פתאום התחלנו לקבל הודעות שונות, בכמויות מסחריות. היתרון המרכזי של התוכנה, לדברי מחולליה היהודים שיושבים אי שם בגלובוס וצוחקים על כולנו, גלום בכך שהיא מאפשרת “העברת הודעות פשוטה, אישית, בזמן אמת”. וגולת הכותרת: ללא תשלום. לא עוד חיובי זמן אוויר ותשלום לפי תווים. כתוב ככל יכולתך ותרגיש חופשי. אז איך עושים המפתחים כסף? תסמכו עליהם שפראיירים הם לא. לפני שנה הם מכרו את הפיתוח ב-19 מיליארד דולר לחברה אחרת, שאף היא מתעתעת בזמנן הפנוי של הבריות קצרות הרוח שחיות עתה בעולם רווי בהפרעות קשב וריכוז.

אם השלב הראשוני לאחר שהמדיה הזו פרצה לחיינו עוד היה נסבל איכשהו – השלב שלאחריו כבר סימן את בוא הטירוף. זהו שלב ה’קבוצות’. לפתע מצאנו את עצמנו כשאנו חברים מן המניין בקבוצות וירטואליות שתכליתן דברי הבאי, העתקות למיניהן, הורדת תמונות ומריבות. הרבה מריבות. וכך סדר הכתיבה: פלוני קם בבוקר על צד שמאל, מחליט לתקוף את כל מי שנקרה בדרכו. הוא נכנס אל אחת משבעים ושבע הקבוצות שבהן הוא חבר, ומתחיל לירות ללא אבחנה. בתגובה לדבריו קם חבר אחר באותה קבוצה, ומגונן על האובייקט המותקף, תוך שהוא אינו בוחל במערכת העלבות אישיות ירודות כלפי התוקף הראשון. חבר שלישי מתעבר על הריב העסיסי שאליו נקלע רק מתוקף היותו חבר עם השניים הראשונים באותה הקבוצה. מכאן קצרה הדרך לתגרה המונית שמותירה אחריה שובל ארוך של נעלבים, יריבים, ואנשים שחשים ריקנות גדולה לאחר שפגעו ונפגעו, חטפו והחטיפו, עקצו ונעקצו.

אם לא די בכל אלה, אחר כך מגיע השלב הוויראלי: כמו מחלה מדבקת, כמו וירוס קטלני, השרשור הארסי משכפל את עצמו כבמעבדת פשקווילים משוכללת. בתוך שניות מתעופפת הכביסה המלוכלכת בין אלפי קבוצות. רבבות נחשפים בִן רגע לאמירה רכילאית כזו ולהגיג עוין אחר. דמים נשפכים, פנים מולבנות, מוניטין נפגמים. הכול במהירות האור, מבלי יכולת לחשוב שנייה. מבלי יכולת לקחת אוויר לפני הלחיצה על כפתור השיגור. אם על הנייר אמרו שהוא סובל הכול, המדיה האמורה, הסובלת ומסבילה קטון וגדול, ממציאה את האמירה הזו מחדש.

לעיתונאים ולבוחשי הקדרות שבינינו, יש יקום משלהם. אגודות-אגודות הם מתכנסים במרחב הווירטואלי, וכל אחד חושב שהוא בכיר יותר מרעהו, חכם יותר ממתחרהו, וחבריו משפיעים יותר מכל יציר נוצר אחר על גבי הגלובוס, באין מי שיביט להם בעיניים ויאמר להם: עד היכן יכול אדם לעבוד על עצמו?



לפני כמה שנים, בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן’, הגיע אמצעי התקשורת הזה לתחתית עליבותו. לשיא קטלניותו. לתהומות שפלותו. הקרבות הקשים בשגא’עייה ובבית חאנון גבו חיים יקרים של חיילים אהובים. באלפי בתים בישראל ישבו אימהות בוכיות, אחים מודאגים ואבות כוססי ציפורניים. פרקי תהילים נאמרים על ידיהם, ואוזנם צמודה לכל אמצעי שדרכו ניתן להתעדכן. האצבעות מחייגות לילד שנלחם בשדה הקרב – אך בצד השני אין מענה. הישרוד הילד? היֵצא החייל היקיר חי מקן הצרעות העזתי?

המבצע האמור, גבה קרבנות רבים, רבים מדי. שבעים ושלושה הרוגים, מתוכם שישים ושבעה חיילים. שבעים ושלוש משפחות שעולמן חרב עליהן בבת אחת, ולעולם לא יראו עוד את מחמל עיניהן. חור נצחי נפער להם בחיים.

מרביתם קיבלו את ההודעה בוואטאספ. במישרין או בעקיפין: או שהיו בעצמם חברים בקבוצה של חסרי אחריות, או שמישהו שחבר בקבוצה כזו ראה מה שראה, ומיהר לטלפן למשפחה המודאגת ולהנחית עליה את בשורת האיוב המצמיתה שמקורה בוואטסאפ.

בין שלל המחטים שננעצו בבשרם של בני המשפחות ולא יֵצאו לעולם ממעמקי לבבם – לדקירות שגרמה צורת ההתעדכנות הזו שמור מקום מיוחד של אי כבוד. אדם חי חיים רגילים – ופתאום קיבל הודעה בוואטסאפ. כאן הכול נעצר.

בעבר, כדי להחזיק וואטסאפ היה צורך לעבור בריש גלי על מוסכמות קהילתיות ועל תקנות שהתקינו גדולי ישראל. כיום, מחמת ראייה נכוחה של צורכי הדור וניסיונותיו – לא היה מנוס ממתן הכשר לכל אלו. אם על העולם התת-ימי אמרו חז”ל ש”אין לך בריה ביבשה שאין כנגדה בריה בים” – אף כאן אמרו: אין לך מדיום טכנולוגי בלתי כשר שאין לך כנגדו גרסה כשרה. כך שכיום זוכה הוואטסאפ להכשרים. אכשר דרא ממש. ועל כגון דא אמרו: כשר, אבל מדיף ריח רע.



עתה ישאל השואל: להיכן אני חותר? ובכלל, באיזו זכות אני עושה זאת, בעוד אני מודה שאני איני חף מכל אלו? ולראיה, ראו איזו ידענות אני מפגין בכותבי על הרעה-החולה הלזו? ושאלה שלישית ישאלו: אז מה אתה מציע?

אף אני אענה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: אני לא חותר לשום מקום; רק רסיס של מראה הצבתי מול הפנים שלי ושל חבריי. ומדוע אני כותב על כך אם אינני חף מכך – משום שמי שנמצא בתוך העניין יודע טוב מכולם עד כמה גדול פוטנציאל ההרס. ולא על הרס רוחני אני מדבר, כי אם על אובדן תקשורת עם המציאות והסובב. ובמקרים מסוימים – אובדן צלם אנוש. יש אנשים שזובחים כל חלקה טובה בסדר יומם למען המולך החדש הזה.

ובאשר לשאלה מה אני מציע – אענה: אני לא מציע שום דבר מעשי. גדולים וטובים ממני נלאו מלעשות זאת. רק באתי להציע שננסה להיות טובים יותר כלפינו וכלפי סביבתנו. בלי קשר, גם אם צלחתם את משוכת ההכשרים ויש בכיסכם מכשיר תומך וואטסאפ כשר למהדרין – כמה שפחות קבוצות, ככה יותר בריא.

לצד כל אלה, אסור להתעלם מכך שכמו בכל בריה שנבראה בעולם – גם צד טוב יש לוואטסאפ, שמערב טוב ורע כנוגה בקליפתו.

ועדיין, לנצח תישאר השאלה פתוחה: האם הצר שווה בנזק המלך? האם שלל הפעולות הברוכות שנעשות ביקום הבדיעבד הזה שוות לאדם אחד שנפגע מחץ וירטואלי שנשלח לעברו, או למשפחה אחת שקיבלה בשורה רעה בדרך לא מבוקרת?

לנו החובה להיזהר, לעשות לנו גדר לפנים מגדר, להימלך ברועים רוחניים שידריכו את צעדינו ולתור אחר דעת תורה שתנחה את תנועתנו במרחב הווירטואלי רוחש קן הצרעות.

נשמור בכל זאת על צלם האנוש גם ליד האוטוסטראדה הווירטואלית שנוסעים על גביה לשום-מקום.

אורות הגבעה נצבים



                    אורות הגבעה - נצבים תשע"ז

גיליון זה מוקדש לידיד נפש, אהוב וחביב, הרה"ג המפליא בתורתו, מגביה כנשר בתפילתו, ומאיר לעולם בחסדו, חכו ממתקים וכולו מחמדים, הרוצה בעילום שמו. יה"ר שה' ימלא כל משאלות לבו הטהור ולב כל בני ביתו היקרים, לטובה, בשמחה, נחת, בריאות איתנה, וכל טוב סלה!!

ערבות

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶםרָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶםוְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָוּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

האור החיים הקדוש – מגדולי חכמי מרוקו, [גם אצלנו בשכונה יש כמה מגדולי חכמי מרוקו, ואני לא בתוכם – אני רבע פולני, רבע הונגרי, רבע אמרקאי ורבע ישראלי – ואפס חכם ומאה אחוז צריך לחזור בתשובה לפני מותי שהוא קרוב יותר ממה שהיה אי פעם... עד 120!!] הקשה מספר קושיות:

א] צריך לדעת כוונת מאמר זה? מה בא לומר להם? איזה הודעה יש כאן שהם נצבים וכו'? תנוחת גופם אמורה ללמד אותנו משהו?

ב] עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם? הרי כל מלה בתורה מדודה ושקולה אין חיסור ואין יתור!

ג] עוד צריך לדעת טעם הברית הזה [שעליו נאמר לעברך בברית], הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית, היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית?

 ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה. והעד הנאמן מה שגמר אומר  הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא, כי אותו ברית הוא על עצמן וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד.

ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו "הנצב על הקוצרים" לשון מינוי, [לפ"ז פירוש "אתם נצבים" – הוא "אתם מתמנים"] ואומרו כלכם, כולם יש עליהם עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת "כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם כולו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו. והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר ראשיכם וגו'  שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו ראשיכם הם הגדולים שבכלן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחיבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושטריכם כל זקן יתחיב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחיב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן, וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא [ראה בס' ברכת שמעון שהקשה מהגמרא שקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, ואולי הכוונה לאביו] ואין הם נתפסים על אחרים שהטף אינם בני דעה. והנשים כמו כן הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל וכמו שדרשו ז"ל בפסוק  'שום תשים עליך' וגו' 'כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך' ולא גרים אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז"ל  קשים גרים לישראל כספחת ופרשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצרך הא למדת שנתפסים עליהם עכ"ד הנפלאים.

ובביאור ענין הערבות כתב המהר"ל בנתיבות עולם "פירוש, כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל ודומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם אחד. וכאשר יש בידו למחות, אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל, ולפיכך כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עון אותו איש כיון שיש בידו למחות שכן סידר השי"ת שיהיה מקיים הכל וכאשר אינו עושה מקלקל הכל וכמו שתמצא באדם ג"כ כי לפעמים מקבל אבר אחד קלקול ודבר זה גורם מכה וכאב לאבר הראשי".

ובבעש"ט על התורה כתוב: "אך הנה אמרו ז"ל שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר שהמה מעורבים זה בזה כי כולם המה שורש אחד לכולם ואמר ז"ל כי לפי זה כאשר בא על העולם איזה התעוררות לטובה מן היצר טוב מצד הקדושה אותו התעוררות הוא בכל אחד ואחד מבני ישראל והוא פועל בכל אחד ואחד לפי ערכו, הצדיק הוא מתעורר הרבה בעבודת השם יתברך בקדושה גדולה ובחשקות גדול, ומי שאינו צדיק כל כך הוא מתעורר גם כן. אך בהתעוררות קטנה גם אפילו רשע גמור מכל מקום הוא מתעורר באיזה הרהור תשובה הגם שהוא רק לפי שעה מכל מקום מתעורר קצת ויכול להיות שעל ידי התעוררות הזה יחזור בתשובה שלימה. וכן להיפוך כאשר בא איזה התעוררות מצד היצר הרע גם כן בא לכל אחד ואחד והרשע נכשל בו הרבה ועושה איזה מעשה בפועל אך הצדיק גם כן נכשל באיזה הרהור לפי שעה והנה כאשר אנו רואים שמרשעים יצא רשע בפועל שנכשלים באיזה עבירה אז יש להסתפק מי הוא החייב בדבר, כי יש לומר שהצדיק הוא החייב כי הלא גם אליו בא איזה הרהור כנ"ל והנה אם היה תיכף מתחזק את עצמו לבטל הכח הזה אשר ממנו בא ההרהור הזה, אז היה מתבטל הכח הזה ולא היה הרשע בא לידי מכשול. אך יש לומר דהרשע הוא החייב כי לפי שהוא עשה בפועל הרשע הזאת תיכף כאשר בא אליו ההרהור שוב אין בכחו של הצדיק לבטלו. וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל היה תולה בעצמו וחשב בלבו מסתמא אני הגורם כנ"ל וזהו גם כן מה שאמר 'מחני נא' ר"ל אני הוא החייב בדבר ולא הם כנ"ל ועל זה השיב לו השם יתברך מי אשר חטא לי' וכו' ר"ל לפני גלוי מי הוא החייב.

ובשפ"א: במדרש תנחומא כולכם, כולכם ערבים זה בזה, צדיק אחד בכם בזכותו כולכם עומדים וכו'. פירוש כפי מה שמכניס אדם עצמו בזה הערבות לקבל כל אחד על עצמו עונש כללות ישראל, על ידי זה זוכין גם כן לעמוד בזכות זה הצדיק, שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת הכל, כי אין הפרש בין רב למעט, לכן אם יש צדיק אחד לפני השי"ת ניתקן על ידו הכל. אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל על ידי הערבות, ועל ידי זה יש לנו חלק במעשה הצדיק... ומאד צריכין לעשות כל המצוות ומעשים טובים בכלל בני ישראל, וגם צריכין לידע כי גם כל הדורות שלאחרינו הכל תלוי במעשינו, לכן נאמר לא אתכם לבדכם וכו', וקשה למה אמר להם זה, רק כדי שידעו כי בקבלת הברית שהם מקבלין על ידי זה מזכין לכל הדורות הבאים, וכן הוא גם עתה בכל מעשים טובים שבישראל. (דברים נצבים תרל"ו)

שם משמואל: "...כי לא משום חסד נפרז ונדיבות לב ראוי לאדם להשתתף בעלבונו וענשו של חברו, כשהלזה עושה דבר לא טוב, כי אם בדין ובמשפט הוא נוטל חלק בעוון ובגמול. ואדרבא, פחיתות בנפש ושפלות תהיה לו בראותו את חברו עלוב ויאמר שלום עליך נפשי, כאילו אין לו חלק באשמה זו. כלל גדול הוא, שותף הוא האדם לפעולת חברו, אי אפשר כי פעולת האחד תהיה משוללת השפעה על משנהו ועל הקרובים לו, ולא רק עליהם, כי אם במדה זו או אחרת משפיע הוא על נפשות בני האדם בכלל. בזכותו את נפשו, בשפרו את מעשיו... תרבה השפעתו להיטיב ולתקן נפשות זולתו. רגשותיו הטהורים וכו' מתפשטים וחודרים ללבות בני אדם, ויוצרים אוירה של אמת טהורה. וכמו שמצינו בספרים הקדושים, שכשהאדם עושה מצוה מוקף הוא באויר גן עדן המתפשט ומטהר את הסובב אותו, וכפי גודל המצוה וזכות נפש עושיה, כן יתרחב חוג ההיקף של אוירת גן עדן אשר תקיפהו ומתפשטת ממנו. וכן הדברים אמורים בהכשל אדם באיזה דבר מגונה, כי אזי על כולנו להרגיש את השתתפותנו באותו המעשה, כי לו היינו מזקקים את לבותנו יותר, לו היינו מתקנים את דרכנו אזי אין ספק שהשפעתנו היתה מתגברת על עושה העוול, והיתה מונעתו מלעשות רע, ולא עוד אלא שפועל הרע מוכרח שישפיע גם עלינו בזה אשר קרב את החטא גם אל אלה אשר לא נכשלו בו בפועל ומושפעים הם ממנו. נמצא שהחוטא בשעה שהוא פועל רשע משתתפות בזה, מבלי דעת, נפשות יתר בני האדם המתקלקלות יחד אתו..."

בס' שיעורי דעת כתב : .... זה הוא בנוגע להשפעה הכללית אשר יש לכל אדם באשר הוא אדם, על אנשי תבל. אולם בני ישראל יש להם קרבות נפש מיוחדת המסבבת וגורמת להשפעה גדולה בנפש כל אדם מישראל על שאר בני עמו, ואפשר שזוהי כוונת חז"ל באמרם וכשלו איש באחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, לא אמרו זה לזה, אלא זה בזה, היינו שנפשותיהם מקושרות ומעורבות יחד, ולכן פעולת היחיד מוצאת הד קול בלבות כל בני ישראל, ואי אפשר שיפרד האחד ויחטא על חשבון עצמו, מבלי אשר יפגום בנפשות זולתו. למדים אנו מזה, כי אם יתעורר אצל האדם הרגש והחפץ להשתתף בעלבונו של חברו בעד מעשה לא טוב אשר עשה, אם ידע האדם בשעה זו, כי לא רק הרצון לחפות על כלימתו של חברו הולידה אצלו החפץ לשאת בענשו, כי אם ובעיקר הידיעה שגם הוא אינו חף מפשע, וכתוצאה מזה יש לו ליטול חלק בעלבון ובעונש, כמה נאה ומשופר הוא המעשה הזה, וסרו כל הדברים המתעוררים ובאים, כשהוא עושה בלי רגש ערבות שלמדתנו התורה. (חלק א עמוד קנד)

ובמכתב מאליהו כתב: ".... נמצאנו למדים, שיש שנים המתחייבים בעונשי החטאים, הא' הוא החוטא בעצמו, והב' הצדיק אשר החוטא הוא כלי עבורו. כי אילו היה הצדיק הזה מתעלה יותר, כי אז היה זוכה שיתגלה חסדו יתברך על החוטא, שהיה עושה אותו לכלי לגילוי של בחינת העבירה על המדה, והיה מתכפר לחוטא בזה מעונש גיהנם... ועל כן הוא אשם בדבר, ונוטל חלקו באחריות עונש החוטא. וזהו גדר הערבות, כאמרם ז"ל כל ישראל ערבים זה לזה. והוא משום שכל אחד הוא כלי לחברו, כי כך נברא העולם שכל אחד יסייע לחברו, וכל אדם משמש בתפקיד כפול, מצד אחד משפיע הוא וחבריו הם כלים לו, ומצד שני הוא כלי לחברו, ואחריות כל אחד באה מצד יכולתו להשפיע על סביבתו בין במעשה בין בתפלה והתחסדות רוחנית... (חלק ב עמוד רפ(.

העולה מדברי כולם, שיש אחריות קולקטיבית בעם ישראל ואין אחד שיכול לומר "אני את נפשי הצלתי" אלא כל עוד שיש חוטאים בעם ישראל, האחריות לתיקון רובצת על כל אחד ואחד, הן ברובד המעשי – דהיינו לפעול אצל הזולת באופן קונקרטי ופרקטי שישנה את דרכיו, והן ברובד הרוחני – שהמתקן דרכי עצמו משפיע באופן לא מודע גם על זולתו. וכבר אמרו חכמנו [יומא פ"ו] שבשביל יחיד ששב [כראוי] מוחלין לו ולעולם כולו.
נתאר לעצמנו שכל חרדי היה מקיים מה שאמר שמאי [מדת הדין!] "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". או "הוי מקדים שלום לכל אדם". או מה שמובא בגמרא (יומא פו ע"א): "ואהבת את ה' א-להיך (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מ"ט, ג(". מה היה קורה? מהפכה! היינו עושים אין ספור בעלי תשובה, אם לא באופן מלא, לפחות באופן חלקי.

מה החילונים יודעים עלינו? הם יודעים על ה"מלחמתה של תורה" המתרחשת בישיבה ידועה בבני ברק, על "מחבליה" ו"שונאיה" רח"ל. על ה"פלג הירושלמי" נגד "הפלג הבני ברקי". על חסידיות שרבות בינן לבין עצמן [ואח"כ במקרים מסויימים מתפלגות לשתיים] ועם חסידיות אחרות. על "משתמטים" "ופראזיטים" שלא רוצים לשרת בצבא אבל רוצים הטבות כספיות מהממשלה. גם אנכי הכותב גאה להיות משתמט [J] אבל למה הם לא רואים את הצד היפה שבחיי תורה? למה אנחנו לא דואגים להראות להם? בעצם, מה שכל אדם בחיים רוצה בצורה הכי עמוקה הוא להיות אהוב ומוערך. אם היו מרגישים כך על ידינו, אין ספק שהיו מתקרבים, כי בחברה שלהם הם בוודאי לא מרגישים כך ככלל, ואין להם אידיאלים נשגבים כמו שיש אצלנו ובוודאי אין ערך של אהבה ואכפתיות לכל יהודי. גם הקנאי הגדול ביותר [אולי] במאה שנים האחרונות, הרבי מסאטמר, היה מאיר פנים לחלונים ו"מזרוחניקים" כשהיו מגיעים אליו לעזרה כספית והיה גם מחלק להם סכומים נכבדים מאד. יש מספיק מקורות להצדיק גישה סלחנית [כלפי חוץ עכ"פ] לאחינו התועים [חזו"א יו"ד ב' תניא פרק ל"ב ועוד ועוד ועוד]. "ה"אהוב את הבריות" יביא באופן אוטומטי ל"ומקרבן לתורה".
אולי נוכל להתחיל בתוכנו בקיום מאמרי חז"ל שהוזכרו, שאפשר יותר בקלות להאיר פנים לשני כי כולם מתלבשים כמעט בצורה זהה, וגם כל אחד דומה לזולתו בסגנון חיים. ואחר כך זה יכול להתפשט גם לאנשים שאינם דומים לנו. וגם עצם השיפור אצלנו יגרום באופן לא מודע לשינו אצל הזולת.
יש בעולם בערך 14.4 מיליון יהודים [לא ספרתי אבל כך כתוב בסטטיסטיקה...] ורובם המכריע אינם שומרים אפילו מעט תורה ומצוות. בארה"ב למשל, אחוז נישואי התערובת מגיע ל-70 אחוז [!!!]. נורא ומזעזע. ואחרי החתונה הם ממשיכים לחיות ביחד, תרתי משמע. דבר זה גורם לפגם גדול גם בנשמה של הצדיק הכי גדול בבני ברק ובירושלים [וגם בגבעת זאב], כי כאמור, כל עם ישראל הם נשמה אחת. אם אנשים שוכבים ברגע הזה בבית חולים יש סיבה – שעוד לא חזרנו בתשובה, שהרי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם [יומא פ"ו].  

מורי ורבותי – אפשר להאריך מאד ואין כאן המקום. רציתי רק לעורר את הנושא של ערבות הדדית כדי שמצב הזולת בגשם וברוח יתחיל להיות אכפת לאנשים יותר. וכמו שאומרים החסידים: "כל ישראל ערבים בזה בזה" ערב מלשון מתיקות. שכל יהודי יהיה מתוק לשני!

ליקוטי הערות אחדות ברמב"ם הלכות תשובה

האם חייבים להאמין שנביא מסויים מדבר אמת?

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה הל"ח: "שלשה הן הנקראים אפיקורסין. האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. והמכחיש נבואתו של משה רבינו. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים. שלשה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס. והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה."

א] "האומר שאין שם נבואה כלל" - ובריש פ"ז מהל' יסוה"ת כתב מיסודי הדת לידע שהקל מנבא את בני אדם. ומבואר שיסוד האמונה בנביאים הוא להאמין שיש נבואה אבל המכחיש נביא אחד ואינו מאמינו אינו עובר על עיקר זה ולא חשיב בזה כאפיקורס. וכעין זה כתב בפיה"מ פ' חלק וז"ל היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד וכו' הרי שחיוב האמונה הוא רק שיש נבואה בבני אדם וכן הוא נוסח הפיוט יגדל "שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו".  ולכן כתב הרמב"ם בסופ"ז מהל' יסוה"ת ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו וכו'. הרי להדיא דחייב להאמין בכל נביא כמו שמאמין בשני עדים וכמו דליכא חיוב אמונה בעדים דאפשר שהעידו בשקר ורק שאנחנו חייבים לחתוך את הדין על פיהם כמו כן בנביא ליכא חיוב להאמין בכל נביא ונביא בלב אלא דכשמתנבא שנצטוה מפי הבורא חייבים לעשות על פיו. והעיר בקובץ קול התורה נ"ג עמ' רמ"ב שכל זה הוא דלא כהנוסח של הי"ג העיקרים שהוא 'אני מאמין באמונה שלימה שכל דברי נביאים אמת' וכידוע שלא חיברו הרמב"ם [והארכנו בזה מאד במקום אחר, קחנו משם]. ויש גם להעיר על נוסח האני מאמין מהא דאמר דוד תהילים קט"ז כשברח משאול בסלע המחלקות וכמעט נהרג ופירש"י אף שמואל הנביא שהוא נאמן לנביא אף הוא כוזב שמשחני למלך ולכאורה קעבר דור בזה על אחד מי"ג עיקרים לדברי המחבר של האני מאמין.

המכחיש נבואת משה מכחיש תורה מן השמים?

ב] "והמכחיש נבואתו של משה" -  הגר"י מקוטנא בספרו ישועות מלכו [בסוף הספר קונטרס מעט צרי] תמה על הרמב"ם דהלא כל התורה נבואתו של משה רבינו הוא ואם מכחיש נבואת משה רבינו הלא הוא אומר שאין תורה מן השמים והוא כופר בתורה. וכתב לדחוק דאולי הכונה שמכחיש את ספר איוב או פרשת בלעם שנכתבו ע"י משרע"ה. והרבה כתבו לפרש [מנחת אשר פ' וזאת הברכה, ס' דרך התשובה, מנחת חן על הלכות תשובה ועוד ועוד] דאין כונת הרמב"ם שהוא מכחיש את דברי נבואתו של משה אלא את תוקף נבואתו דהיינו שכופר בעיקר ז' מי"ג העיקרים שמשה רבינו היה אב נביאים ושנבואתו נשגבה ונעלה מכל שאר דברי הנבואה ודו"ק. ועי' במיוחד בס' לתשובת השנה ובקובץ ברקאי ה' מעמ' 202 שהאריכו בזה.

ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם

ג] נוסף על הכופר בנבואה, כתב רמב"ם שאפיקורוס הוא האומר ש"אין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם", מה הביאור בזה? יש כמה אפשריות: כמה אחרונים כתבו שכוונתו זהה לדברי הרמב"ן בב"ב י"ב – "ה"ק אעפ"י שניטלה נבואה מן הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת חכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוה"ק שבקרבם" [ועיי"ש גם בריטב"א]. אבל חידוש גדול לומר שמי שאינו מאמין שדברי חכמים נאמרו ברוה"ק הוא אפיקורוס [ועי' בשו"ת משנה הלכות ה' קס"ז מש"כ בזה].
ויש שפירשו עפמ"ש הר"מ בפ"ז מהלכות יסוה"ת ה"ז וז"ל הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנעם ממעשים הרעים שבידיהם ע"כ הרי לך תרי ענינים בנבואה נבואה לומר לאחרים ונבואה לעצמו "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו" [לשון הר"מ] וזש"כ הר"מ כאן האומר שאין שם נבואה כלל היינו דכופר ביסוד הנבואה שנשלח לומר לאחרים [דאיהו ניהו עיקר תורת הנביא עיין רש"י מגילה ג ד"ה דאינהו נביאי] ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בנ"א ר"ל דכופר בנבואה שנאמרת לנביא עצמו להרחיב לבו דגם הוא בכלל הכופר בנבואה והוי אפיקורס ומדויק לשון הר"מ דמש"כ ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם מקביל למש"כ בהלכ' יסוה"ת בנבואת הנביא לעצמו דנקט להרחיב לבו ולהוסיף דעתו ודו"ק.

והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

ד] העירו בס' עבודת המלך ובס' הדרך לתשובה שהצנזור השמיט מכמה דפוסי הרמב"ם כאן המלה "נוצרים", וכן להלן בסוף ה"י, "בחוטא ומחטיא כגון ישו" השמיטו הצנזור, ובסוף פרק י"א דמלכים האריך הרמב"ם בהשקפתו על הנצרות, וכן על ההגרים הישמעלים, ובצנזור השמיט שם מהרמב"ם שלפנינו הכל, ומאד תמוה שאין פחד צנזור היום, ומ"מ עוד מדפיסים הרמב"ם עם השמטת דבריו.

והנה השקפת הרמב"ם ברורה, שהנוצרים הם כעובדי ע"ז ממש, וכן פירש להדיא בפרק י"א דמאכ"א שהם עובדי ע"ז ויינם אסור, רק קוטע בכמה דפוסים מהצנזור, ובפיה"מ ריש ע"ז מסיק "ודע שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח, לכל שנוי כתותיהם, כולם עובדי ע"ז ואידיהן כולם אסורים, ונוהגין עמהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי ע"ז, ומסיק עוד שם (בה"ד) לפיכך צריך לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה כלומר בית תפלתם, בלי ספק הרי אותה העיר אסור לעבור בה במתכוון כל שכן לדור בה ע"ש, וכן בפ"ט ה"ד דע"ז מסיק שיום ראשון יום אידיהן ע"ש, וכל זה קוטע מהצנזור ונמצא בדפוסין קודמין.

 והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם

ה] בי"ג עיקרים המודפסים בסידור נאמר: 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני האדם ומחשבותם שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. ויש להתבונן דהנה במקור ענין זה של י"ג העיקרים שהוא ברמב"ם בהקדמה לפיה"מ לפרק חלק א' לא כתוב כלל ענין ידיעת המחשבה וז"ל הרמב"ם שם היסוד העשירי כי הוא השי"ת יודע מעשיהם של בני האדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם' וגו' [ירמיה ל"ב] "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'" [בראשית ו'] ונאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' [בראשית י"א] זה מורה על היסוד העשירי הזה עכ"ל. והנה בדבריו כלל לא הביא הרמב"ם ענין זה דהשי"ת יודע מחשבות אלא המעשים וכמו"כ כלל לא הביא הפסוק היוצר יחד לבם וגו' אלא פסוקים אחרים כנ"ל ובאמת צריך להבין למה לא הזכיר שהשי"ת יודע המחשבות?

וגם אצלנו הרמב"ם כתב שאפיקורס הוא מי שאומר שאין הבורא יודע מעשי בני אדם ולא הזכיר המחשבות, הלא דבר הוא! עי' מש"כ בס' שיח יוסף [סי' י"ח] ועדיין צ"ע. שו"מ שהגר"ח קנייבסקי שליט"א טען שמחשבותם בכלל מעשיהם. אבל אם כך, למה טרח מנסח העיקרים בסידור להזכיר מחשבה בנוסח המקוצר ואילו הרמב"ם באריכותו לא טרח להזכיר?  

פ"ג ה"א

כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.

הלכה ב - אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, ידירמיהו ל, טוהושע ט, ז( וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה ( בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה). ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

ה"ג - כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו " (יחזקאל לג, יב).  אין זה אלא בתוהה על הראשונות. וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.

גם לפי הראב"ד קשה איך רשעים חיים לאור ימים ושנים

א] ועי' בראב"ד שכתב: לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, ועי' לח"מ שפי' דבריו, שאם גזור עליו בשעת לידה שיחיה חמישים שנה לא יחיה אלא ארבעים.
והעיר בס' משנת יעקב שדברי הראב"ד צ"ע, מה הועיל בתירוצו, שעדיין קשה גם לפי דבריו שהרי יש רשעים שמאריכים ימים הרבה מאד, ולפעמים אפי' יותר מהצדיקים הגדולים שבדור, ובזה קשה לומר דבשעת לידה נגזר על הרשע הזה שיחיה עוד יותר, מכיון שלמעשה הם חיים בשיא האריכות שבדור וצ"ע.

צ"ע על הלח"מ שהרמב"ם מתכוון לעולם הבא

ב] ועי' בלח"מ שתי' לקו' הראב"ד דמש"כ הרמב"ם: מת ברשעו, רוצה לומר מיתת העוה"ב, ורבינו איירי כאן בשיקול העשוי בשעת מיתתו, כמו שביאר לקמן בה"ג, ואמר כשם ששוקלין זכיות האדם בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כאו"א מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ר"ה, משמע דעד השתא בשיקול העשוי בשעת מיתה איירי.
והעיר המשנת יעקב שדבריו צע"ג, דהרי הרמב"ם כתב בה"ב: אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו. ולפ"ד הלח"מ דקאי על מיתת העוה"ב, מה זה מש"כ: מיד הוא מת, מה שייך ע"ז לומר מיד הוא מת. עוד קשה לדבריו מש"כ הרמב"ם: וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין וכו' מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם. ומה שייך לגבי מיתת העוה"ב, הענין הזה של מדינה, וכן כל העולם כולו, וכי בעוה"ב יש הבדל בין מדינה למדינה, וגם הפסוקים שהרמב"ם מביא זעקת סדום ועמורה וגו', וכן וירא ה' כי רבה רעת האדם. הולכים על מיתה בעוה"ז, ולא מיתת עוה"ב, וצע"ג.

שם צדיק

א] יסוד גדול יוצא מהרמב"ם בהלכה א'. והוא, שבנוסף לכך שיש שכר על כל מצוה ועונש על כל עבירה יש דין גם על שם צדיק ושם רשע. ועפ"י זה יובנו כמה דברים תמוהים. א] אם ר"ה הוא יום הדין, למה אין אומרים וידוי? ב] לפי הב"י [תקפ"ד] אין אומרים "חטאנו לפניך" באבינו מלכנו. ג] סדר המועדות – קודם ר"ה ורק אח"כ יו"כ. וקשה, למה קבע ה' שקודם האדם נידון על מעשיו בר"ה ורק אח"כ ביו"כ עוסק בתשובה ובתיקון מעשיו?? והביאור הוא עפ"י המנ"ח [שס"ד] וכבר קדם לו באור זרוע [קי"ד] שכדי להיקרא צדיק די בהרהור תשובה בלבד, ולכן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו אפי' רשע גמור [קידושין מ"ט]. ואיפה נעלם כל תהליך התשובה של חרטה וידוי וכו' אלא שיש שני תחומים שונים. דין צדיק אפשר לקבל בהרהור אחד ברגע אחד ואילו כפרה על חטאו דורשת תהליך. בגמרא נאמר וא"ר יצחק אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" וברש"י שם ד"ה של אותה שעה - ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן. אכן יעו"ש בפי' רבינו חננאל מ"ש בהמשך לדברי הגמ' בזה וז"ל ירושלמי ריב"ל אמר מהאי קרא איוב "אם זך וישר אתה", והיית אין כתיב כאן אלא אם זך וישר אתה עכשיו עכ"ל. והיינו שבאשר הוא שם טומן בחובו שני מרכיבים – אין האדם נידון על עתידו וגם לא על עברו. והביאור הוא שדנים אותו על מצבו העכשווי, מצבו הרוחני הנוכחי, בלי להתחשב בעברו ובעתיד. חשבונות אלו יתמצו בזמנים אחרים אבל לא בר"ה. בר"ה דנים על שם הגברא – צדיק או רשע [עי' בס' חכמי לב ו' עמ' תתי"ח שהאריך בזה ודברינו מבוססים בחלקו על דבריו. וביסוד זה אפשר להאריך עוד בציצים ופרחים ואכ"מ]. בראש השנה העבודה היא לחזור לאותה נקודה ראשית של נשמה שנתת בי טהורה היא, לאותה ויפח באפיו נשמת חיים הנרמז בתקיעת שופר ולא לשקוע בביצות חטאי העבר. אחרי ראש השנה שהאדם השתנה ואינו אותו אדם [כדברי רב יצחק בגמרא שקורעין גזר דינו אם שינה שמו או מעשיו וטעמו משום שאינו אותו אדם] אפשר לחזור אחורה ולתקן את הדרוש תיקון ולהתכפר.

אדם מטבעו אינו אוהב להודות בטעויות. וכבר אמר החכם מכל אדם במשלי [פט"ז ב'] 'כל דרכי איש זך בעיניו'. וכן כתוב [שם בפכ"א ב'] 'כל דרך איש ישר בעיניו' [ועי' מה שכתבנו באורות הגבעה פרשת קרח תשע"ז]. אבל משום מה אין לאדם קושי לומר שהזולת טעה, ואדרבה, חוש הביקורת מאד מפותח אצל אנשים רבים. לבקר את הזולת מגדיל ומנפח את האגו ואילו ההודאה במחדלים אישיים, בחסרונות באופי, ובטעויות במעשה, משפילה את האגו, וטבע היצור הנקרא "אדם" הוא לרצות בהגדלת האגו ואביזריו [בספרות התורנית קוראים לזה "גאווה"]. סדר המועדות מקל על תהליך התשובה. אחרי שהאדם התחיל מחדש בראש השנה, חזר לנקודת הראשית, לנשמה הטהורה שה' נפח בו, מתמעט הקושי להודות בכשלונות העבר כי הם נעשו ע"י אדם אחר!! זה לא היה הוא. זה נעשה ע"י אדם עם שם אחר [אם שינה את שמו כהמלצת הגמרא] במקום אחר [אם שינה מקומו]. מה הבעיה? פלוני אלמוני חטא? בסדר. אין כאן פגיעה אישית כי הוא כבר אינו אותו פלוני. 

ויה"ר שנזכה כולנו לחזור בתשובה שלימה בשמחה ובטוב לבב!!!
שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה ואורות אין סוף!!! תיאור: תיאור: 珞