יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע

הרב זצ"ל מסביר שנקמה במובנה הטהור והנקי האלוקי, מסיר את הסיבות המאפילות על החיים והטוב עיי"ש.

הרב לוי יצחק [אביו של האדמו"ר מחב"ד] הסביר שיש שתי נקמות, א-ל נקמות הוי"ה שם רחמים, דהיינו "נקמה" מבני ישראל להוכיח לנו שהוא קרוב אלינו ואנחנו בניו. והנקמה השניה מאומות העולם הקליפות הטמאות. [תורת מנחם תפארת לוי יצחק ח"ב עמ' צ"ט עיי"ש]


בפרק י"ח כתוב "האל הנותן נקמות לי וידבר עמים תחתי" כותב הגרי"מ זצ"ל: גם הנקמה שאחזה לא ארגיש בזה חוש נקמה טבעית בשרית כי אם מה שאני מרגיש שזו היא מתנה עליונה מאתו ית"ש וכמו דכתיכ תהלים צ"ד א' אל נקמות ד' אל נקמות הופיע, לא הרי הנקמה העליונה שהיא כולה קודש מהמדות העליונות כהנקמה התחתונה שהיא מהמדות הלא נכונות ורק צדיק שהוא כעמר נקי מכל הפניות הגופניות הוא אשר יכול לחזות נקם שהצדיק אינו חוזה בנקמתו אלא נפילתה של עצמיות הרשעה. ושעל כן "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע" [תהלים נח יא] שאצלו כולו סובב על עצם הרשעה בלי שום הנאה גשמית מצדו ח"ו ומפני זה רק הנקמות שהם נתונות מלמעלה הם הנקמות הנכונות ועל כן הוא חסד גדול הנמשך משם. אל הוא הנותן נקמות לי ואף העמים שהוא מדביר תחתי ח"ו לייחס זה לכוח אחר זולת שהוא בחסדו נתן לי עוז ואיל להדביר עמים תחתי. 

יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

תהילים פרק ד' פסוק ג'

פסוק ג' - בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק, תבקשו כזב
סלה

א]   אם אמנם כל ישועתי תמיד במה שאני מודה ומבין בהצדק האלקי, בכל זאת אתם בני איש לא תכוונו בבדותכם אשר הנכם בודים עלי כי ריק וכזב המה. יש צדק אבל הוא אלקי, לא מה שאתם חושבים ואתם לא תוכלו לעמוד על סוד אלקים ובכן אתם בני איש עד מה תתאמצון לתת כבודי לכלימה ותאהבון רק לדבר תהו וריק ותחפשו רק כזב סלה. [מי מרום]

    ב]    ברד"ק פי' תאהבון ריק דבר שלא יתקיים והוא מלכות אבשלום וזהו כזב דבר שאין לו קימה. והוא עפ"י הרבמ"ם [פרק חלק עיקר י"ב וסה"מ מצוה שס"ב] שמלכות דוד נמשכת מזרע שלמה עיי"ש וע"כ מלכות אבשלום לא יתקיים והיא כזב. [העיר ברינת יצחק]
   
   ג]   עי' עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג עמ' קמ"ו בשם הגר"ח שדוד תמה על כך שיש אנשים שלא זו בלבד שעוסקים בשטויות אלא גם מחפשים שטויות. דומני שאין כדור שלנו המתאפיין ע"י אוהבי ריק ומבקשי כזב.... וד"ל.  

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

תהילים פרק ד' - רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה

לרפואת יצחק ברוך בן רות
ור' יצחק בן ברכה 

אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר "רגזו ואל תחטאו" אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר "אמרו בלבבכם" אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"כ [ברכות ה'].

א] יש להבין, אם העצה האחרונה המוודא שינצח את יצרו הרע הוא "יזכיר לו יום המיתה", למה לא מתחילים עם עצה זו?

ב] יש גם להבין מה פשר ה"הרגזה" של היצר הטוב?

ג] בנוסף צריכים להבין, איזה עצה היא ללמוד תורה או לקרוא קריאת שמע, הרי בין כה אדם מצווה בכך? במה שונה תורה זו של מלחמת היצר מהתורה שבין כה לומד?

ד] עוד שאלה – איך באמת מועילים לימוד התורה וקריאת שמע שדרכם האדם ינצח את יצרו הרע?

ה] יש לכאורה עצה הגונה ביותר – פשוט לחסל את יצרו הרע. משמעות הגמרא היא שהיצר צריך להישאר במקומו, אלא שבמקרה הספיציפי הזה צריך לנצחו.

בלי לשאול את השאלות בפירוש [כדרכו], הרב נותן להן מענה:

"הכוחות שבאדם הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טוב ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעות טובות הנה, בשמרם את גבולם [ומתורצת קושיא ה'].

והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים [ומתורצת קושיא ב'].

וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש מעצמו כל הדרכים הטובים. אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמרי, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד לא קרא דומה לו כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב [ומתורצות קושיות ג' וד'].

וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים [ומתורצת קושיא א'].

ולמדנו מכאן אורחות חיים, שלא לדכא כוחות, אפילו כוחות שנראים רעים, כי עת לכל חפץ תחת השמים ויבוא יום ואולי אפשר יהיה לנצל כח זה לטובה.

ב] עי' במהר"ל בדרך חיים תחילת פרק שלישי שביאר את שלשת הדרכים של ביטול היצר. לימוד תורה מביא אותנו למצב של חרות, כמו שנאמר חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות [מיצר הרע]. קריאת שמע מדגישה את היסוד של אחדות ה' המבטלת את היצר. וזכירת יום המיתה מובילה את האדם למצב של "העדר", כי כך טיבו של המוות. ובמצב של העדר אין יצר הרע שולט עיי"ש.

ג] עי' בס' מי מרום [חי"ז הספדים עמ' קע"ט] שעמד על הסיבות שאין אנשים מתפעלים מהמות ולא חוזרים בתשובה בזכרם אותו. א] מרוב הפרסום. ב] חושבים [בטעות] שא"א לנצחו. עיי"ש וינעם לך.

ד] פרק ד' בתהילים [שבו מופיע פסוק זה] פותח במילים "למנצח בנגינות". רש"י [פסחים קי"ז עפ"י דברי הגמרא שם] אומר שכל פתיח כזה מסמן לנו שמדבר הפרק "מלעתיד לבוא". בס' מרבה ברכה [עמ' ל"ח] ביאר בדעת רש"י, שלא פירש שדוד המלך מדבר לעתיד לבא במזמורים אלו אלא "מלעתיד לבא", דהיינו שבודאי הרי מזמור זה קיים בהוה בדיוק כמו כולם [אם לא נאמר בהדיא שהוא מנבא עתידות], אלא אע"ג שדוד המלך הוא מדבר על ההוה הוא מתלבש ברוח הקודש ומעמיד עצמו במצב של לעתיד לבא ומשם הוא מסתכל אחורה על המצב של היום הזה. מדבר על ההוה ומתאר אותו כפי שהוא נראה במבט אחורה ממי שהוא עומד לעתיד לבא [עיי"ש ראיה לדבר].

ולפי זה ביאר למה העצה של יזכיר לו יום המיתה [לכאורה החזקה ביותר כי אין אחריה עצה מה לעשות אם לא נצחו] באה לאחרונה. שהרי לעתיד לבוא [שבו עומדים בקריאת מזמור זה] אין בו מיתה. וא"כ רק בדיעבד שבבדיעבד יש להשתמש בעצה זו [אבל היא מועילה, כי סוף סוף, אנחנו אומרים מזמור זה היום] עיי"ש.   

ה] הגר"ח הקשה מהגמרא על הזאת על הגמרא בקידושין [ל,א] בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משמע שתורה לבד מספיקה נגד היצר. ותירץ שכאן מדובר שכבר בא עליו היצר הרע ואילו בקידושין מדובר לפני שחטא והתסיס את היצר. ועי' ברינת יצחק [חמש מגילות עמ' רצ"ב] מה שהוסיף. ואולי יש לחלק [ואולי ראיתי חילוק זה באיזה ספר] בין תורה כתבלין הממתיק את היצר ותורה ככוח נגד.   

ו] לומדים עסק התורה מהמילים "אמרו בלבבכם" – מכאן אפשר להוכיח שיוצאים ידי חובת תלמוד תורה בהרהור הלב. ויש להאריך בזה. עי' מהרש"ם ח"ח סי' י"ט ובס' עבודה ברורה על מס' ברכות במילואים אות ה' ועוד ועוד.  



יום ראשון, 31 ביולי 2016

צער השכינה

"ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי" [תהילים ב, ג]

כאילו מתעלם מצערו האישי ומתמקד בצערו של ה' כביכול. ה' [אומר] מה רבו צרי! כי כאשר קמים על משיח ה', קמים על ה'. [עי' מי מרום]

כאן כתוב לנו דרך נפלאה להתמודד עם צער ויגון אישי – להסיט את המבט מעצמו ולהרחיב את הסתכלותו עד לצער השכינה.


עי' באדרת אליהו דברים ל"ב ל"ב ובס' שירת דוד על סדור התפילה עמ' רס"ח פירוש יקר. 

ציונים בדין נביא שקר מאומות העולם

לזכות ידידיי ואהוביי
 ר' יהודה יעקב בן דינה חאשא
 ר' משה יהודה בן פעשא דינה
לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם


הרמב"ם בפרק ט' מהלכות יסודי התורה הלכה א' כתב וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל יעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות  שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדור דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר עכ"ל.

ודברי הרמב"ם צריכים עיון מכמה זויות:

א] הנה הוא כתב "אם יעמוד איש מן האומות" הרי מבואר בדבריו שגם בנביא מן האומות איכא דין נביא שקר. וכבר תמה עליו בספר 'יד המלך', היכן מצינו שבני נח מצווין על נבואת שקר דנימא אזהרתן זוהי מיתתן, הרי אינו בכלל ז' מצות בני נח.

וז"ל ודע הא דכתב רבינו אם יעמוד איש בין מן האומות כו' יגעתי וחפשתי הרבה ולא מצאתי איך מוזהר בן נח על נביאות שקר שיהי' מיתתו בחנק ואף אם נבואתו היתה לישראל יכול להיות דאזהרה הוא עלינו, דאם נבאו נגד מצות התורה אז אין אנו רשאין לקבל ממנו אבל בכל זאת על הבן נח בעצמו היכן מצינו אזהרה בתורה על כך, על מה ולמה יומת ואנו לא מצינו רק שבע מצות דב"נ נהרג עליהם. ורבינו בעצמו חשיב לכולם בפרק תשיעי מלכים ולמה לא חשב גם אם ניבא בשם ה' דנהרג. וביותר תמוה דאף ב"נ לא היו נהרגין בלי התראה אי לאו דאזהרתן היא מיתתן והיכן הוזהרו בני נח על נבואת שקר עכ"ל.

ב] הרי מיתת בני נח אינו אלא בסייף ואלו הרמב"ם כתב שמיתתו בחנק.

ג] הנה כאן בהל' יסוה"ת מביא דוגמא לנבואת שקר בזה שרוצה להוסיף או לגרוע ממצות התורה וכולל בזה בין נביא ישראל ובין נביא ב"נ. ואלו בפרק ה' מהל' ע"ז הלכה ח' ששם מדבר על ענין נביא שקר שמתנבא מה שלא נאמר לו לא הזכיר בין מן האומות בין מישראל אלא כתב סתם וז"ל שם "וכן נביא שקר מיתתו בחנק אעפ"י שמתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע שנאמר הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי ומת הנביא ההוא אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לי נאמר, והוא נתנבא בו, הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק" עכ"ל. הרי שכתב סתם נביא ולא הוסיף שדין הנ"ל שייך בין לנביא ישראל בין נביא בן נח כמו בהל' יסוה"ת.

ד] בספרי דרשו שנביא מקרבך יקים לך ולא לגויים, הרי שאין להם נביאים בניגוד לדברי הרמב"ם כאן. 

ובדברי הרמב"ם נתקשו הגראי"ה קוק באוצרות הראי"ה ח"ג עמ' 28, הגר"י קמנצקי אמת ליעקב מועד עמ' שפ"ז ולא תירצו. ועי' עוד בדברי הגרי"ז מלצר באבן האזל על הרמב"ם כאן, בקובץ הדרום כ"ה עמ' 151 בדברי הגר"מ גיפטר, ובס' חק ומשפט רכ"ג-רכ"ד לגר"י גרשוני, ס' נחלת זאב פ' בלק עמ' רס"ב, ובקובץ לדופקי בתשובה עמ' תקי"ב.

המהר"ץ חיות בס' תורת הנביאים [עמ' ז-ח] תירץ עפ"י הגמ' חולין [צב א] ששלשים מצוות נצטוו בני נח ואין מקיימים אלא שלשה .... ומכבדין את התורה. והר"מ סובר דחיוב לכבד את התורה הוי מכלל מצוות בני נח וא"כ נביא שקר שרצה להוסיף או לגרוע בתורה פוגע בכבוד התורה ומעלה על דעתו הנפסד כי התורה אינה שלמה עדיין וצריכה השלמה לחסרון וכיון דבני נח נצטוו על מ"ע דכבוד התורה והרמ"ע מפאנו כ' דהוא ענף ממצוות ברכת השם ומפני זה כיון דבני נח גם כן נצטוו על מצוות כבוד התורה ואנן קי"ל אצלם אזהרתן זו היא מיתתן ומפני זה, גם בזה נהרג עכ"ד עיי"ש שהביא ראיה לדבריו.

עי' מה שהעירו עליו בס' אמרי חן ח"ו סי' מ"ז, ובס' מחזה עליון עמ' רי"ב-רי"ז.

בס' שארית יוסף [ח"ד סי' נ"ג] הביא מהירושלמי [פי"א ה"ו] שהאיסור של נביאות שקר הוא משום לא תענה ברעך עד שקר, ורעך זה הקב"ה. ומובן שנצטוו בני נח על נביאות שקר שכלול במצות "דינים". ועי' גם האמרי חן הנ"ל.

ומה שמיתתם בחנק, מאחר שחלה עליו שם נביא שקר, דנים אותו בדיני ישראל כדין נביא שקר.


עוד כתב שם שאולי חייב מיתה משום שדינו כמחכיש נבואתו של משה, וגר תושב צריך להאמין בתורה מפני שה' צוה ע"י משה.

ועי' בשו"ת השבי"ט ח"ב עמ' ע"ז וח"ו סי' נ"ח.

ויש להאריך בכל זה ומראה מקום אני לך. 

יום שישי, 29 ביולי 2016

"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו"

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה 
ר' יצחק בן ברכה 
יצחק ברוך בן רות

לחשוב תמיד חיובי ולחפש את האור והטוב

אמרו רבותינו זכרונם לברכה מדרש תהלים ע"ט ב' בענין מה שכתוב תהלים ג' א' "מזמור לדוד בברחו וכו'" - שמחה לצדיק עשות משפט, מדתם של צדיקים פורעים חובם ומזמרים להקדוש ברוך הוא. משל לבעל הבית שהיה לו אריס והיה אותו אריס חייב לו ועשה אותו אריס את הגורן וצברה ועשאה כרי, נטל בעל הבית את הכרי ונכנם האריס ריקן לביתו והיה שמח שהיה נכנם ריקם אמרו לו יצאת מגרנך וידיך על ראשך ואתה שמח אמר להם אף על פי כן השטר ממורק פרעתי את חובי".
  
בגמרא בברכות [ז:] נאמר: "מזמור לדוד" - קינה לדוד מיבעי ליה? אמר רבי שמעון בן אבישלום, משל למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד, כיון שאמר לו הקב"ה [שמואל ב' י"ב י"א] הנני מקים עליך רעה מביתך, היה עצב, אמר, שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר, "מזמור". [יל"ע שהמשל לכאורה אינו דומה לנמשל, ודוק. ועיין להלן].

וכתב בזה הגה"צ ר' יעקב משה חרל"פ: "בכל זאת, חשבון כזה יש לו מציאות רק אחרי שימת לב והתחשבות. אבל בעת היסורים כי קם בן מורד באביו ומכריחו לברוח והוא צריך לילך עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף [שמואל ב ט"ו] ואחרים קמים עליו ומקללים אותו קללות נמרצות, אם גם אז בעת תוקף הצרות והיסורים מרגישים בחסד ד' עד כדי להבליג על כל היגונים ולשיר במזמור לד'. זהו אך כחו וגבורת קודש של דוד "מזמור לדוד", ובה בשעה בעת הבריחה מפני כבוד בנו שבצד המושג של עלבון, גדול הוא ביותר העלבון שהקשר מצד בנו מאם היה הקשר מצד אחר שודאי הוא כי לבד כל הצער בכללו היה זה עצמו לעלבון גדול ונורא. ובכל זאת הצד התודה לד' על חסדיו העליונים שמסר אותו עכ"פ בידי מי שיחוס עליו להשאירו בחיים, הכריע אצלו את הכף ושר וזמר להקב"ה מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו עכ"ד.

הרי לומדים מהגמרא יסוד גדול לחיים שצריך להשריש עמוק-עמוק לתוך התודעה: בכל מצב קיים קרני אור. הכל תלוי בנקודת מבט. דוד לא התעלם מהעלבון הגדול שבנו שהוא הביא אותו לעולם וגידלו מורד נגדו, אלא מתוך אותו עלבון מצא נחמה פורתא, שלפחות יחוס עליו [או לפי המדרש על שפרע חובו].   

וכתב האוהב ישראל [לקוטים תהלים]: הענין הוא, דהנה כאשר נאמר לדוד הנני מקים עליך רעה וכו' לא היה יודע על איזה דרך יהיה הרדיפה והירידה שלו, אם הרדיפה יהיה ע"פ דרך נסיון עד אשר ישוב אל ה' וירחמהו להשיבו על כנו ויהיה מלך ישראל כבראשונה או שהרדיפה יהיה ע"פ מזל וע"פ דרך הטבע ולא ישוב עוד לשבת על כסא ממלכתו לעולם. ועל זה השכיל דוד ועשה סימן לעצמו היינו אם הרדיפה יהיה ע"י עבד או ממזר וזה הוא ע"פ דרך הטבע כי הרבה עבדים פורצים באדוניהם, אז ידאג בנפשו פן נפסק המזל. ואם יהיה הרדיפה שלא כדרך הטבע, אז ידע גם הוא שרק לנסותו בא אליו הדבר הזה. וזוהי כוונת חז"ל "סתם ברא דרחם על אבא", כי קודם שברח היה דואג בלבו דלמא הרדיפה יהיה על ידי עבד או ממזר אבל כאשר ברח מפני אבשלום בנו, אז אמר דוד סתם ברא דרחם על אבא וכאן בשבילי נשתנה הטבע ונהפך לאכזר, בודאי הגיע אלי הדבר הזה רק לגסותי ולהטיב באחריתי כאשר אשוב אל ה' באמת ולכן אמר בלשון מזמור. [וכך מביאים כולם בשם הר"ר יהונתן זצ"ל יערות דבש דרוש י"א].

ואפשר להוסיף ולומר אותו רעיון על השואה האיומה ושאר הצרות שאירעו לעם ישראל במשך הגלות שהיו לגמרי מחוץ לדרך הטבע. הסתכלות כזאת תשמש כמנוף לחיזוק באמונה ולא להיפך ח"ו. וזה מה שאנחנו אומרים בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא – ממש שלא כדרך הטבע – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" סימן שיש השגחה מיוחדת, וממילא "והקב"ה מצילנו מידם" [עי' להורות נתן מועדים ב' עמ' קמ"ח].

ובזה פירש בעל השפע חיים [מכתב רנ"ח עיי"ש] את הפסוק בעמוס ג' ב' רק אתכם ידעתי מכל משפתות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. ובגמרא ע"ז דף ד' ע"א מאן דאית ליה סוסיא ברתמיה מסיק ליה ולהנ"ל אתי שפיר דהיא הנותנת כיון שרק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ורוצה אני בטובתכם לעתיד, על כן אפקוד אני בעצמי עליכם את כל עונותיכם, והיינו בעונשים שלא כדרך הטבע אשר בכך ירצו את עונם והבן.

ובדרך זו יש לפרש כל המזמור, מה רבו צרי רבים קמים עלי, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו וגו' והנני רואה מזה שאין זה טבעיות רק ואת"ה ה', ולזה אצפה לחסדי ה' מג"ן בעד"י ורק קולי אל ה' אקרא ולא אעשה מאומה בידי אדם אלא אני שכבתי ואישנה וגו' [אחרי שעשיתי השתדלותי אוכל ללכת לישון ברוגע – דברי הרב מבריסק] לא אירא מרבבות עם וגו' ורק אבקש קומה ה' הושיעני וגו'.

דברי הרב בעין איה

מזמור לדוד קינה לדוד מבעי' לי', אמר רשב"י למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שט"ח, קודם שפרעו הי' עצב ואחר שפרעו הי' שמח. אף כאן דוד, כיון שא"ל הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתיך הי' עצב, אמר שמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא, אמר מזמור. אמר סתם ברא דרחים על אבא. המאמר אין לו לפום ריהטא קשר. שמה שאמר משל לאדם שיצא עליו שט"ח קודם שפרעו הי' עצב כו' כבר מספיק, ולמה המשיך אח"כ אף כאן, דמשמע דוקא מפני שהי' העונש קטן יותר משהי' חושב תחילה, א"כ אינו משל לאדם שיצא עליו שט"ח אחר שפרעו, כ"א משל לאדם שמחלו לו חלק משט"ח או שחשב שיש עליו חוב גדול ונמצא קטן. 

ולו"מ [ולולי מסתפינא] הי' נ"ל דתיבות "אף כאן דוד", הי' נוטריקון אכ"ד, "איכא דאמרי", או הי' כתוב א"ד, והוסיף המעתיק בספרו שפי' הר"ת הוא אף דוד, תיבת כאן להמתיק הענין. והם ב' תירוצים, רשב"י מתרץ משל לאדם שיצא עליו שט"ח, שאחר שפרעו הי' שמח. ואיכא דאמרי כיון שא"ל הקב"ה כו'.  

[א.ה. ובכך מיושבת הערתו של הספר משיבת נפש על רבינו יונה שמהמדרש משמע שהשמחה היתה מכך שפרע חובו ואילו מהגמרא משמע שהשמחה היתה מכך שריחם עליו הקב"ה והביא עליו בנו ולא עבד וממזר. ולפי דברי הרב, הגמרא והמדרש אומרים אותו דבר, דהיינו שהשמחה היתה מפריעת החוב. אלא שאח"כ מוסיפה הגמרא דעה נוספת ששמח על שריחם עליו ה'.]  

 ואם נבא לישב בלא הגה"ה, י"ל דרשב"י הי' קשה לו ליחש לדוד המשל של אדם שיצא עליו שט"ח, דמשמע שמתוך מה שנעצב בתחילה שיצטרך לפרע היתה לו השמחה כשפרע. ובאמת ראוי ליחש לדוד שקבל באהבה [גזרת] המקום, ולא הי' הפרעון עליו למשא גם קודם שפרעו א"כ לא יתיחש שמחה כשפרעו. ואם מפני שקיים "אם חסד אשירה, אם משפט אשירה", היינו להודות לד', אבל לא לאמר מזמור שמורה על שמחה מורגשת, שזה לא יתכן כ"א כשנאמר קודם הפרעון הי' הדבר קשה עליו. [ועי' בס' רינת יצחק על תהילים עמ' ט' שהסביר את הגמרא כאן עפ"י הפסוק "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה", ששרים על בשורה רעה כעל בשורה טובה. ונראה עפ"י דברי הרב זצ"ל שכאן יש משהו מעבר לסתם שירה על בשורה רעה. ועובדה שבגמרא כאן ממשילה למי שיש לו שטר חוב וכו' ולא סתם למי ששמח על בשורה רעה]. 

ע"כ מפרש דבאמת גזירת המקום קיבל באהבה ולא הי' קשה לו ג"כ קודם הפרעון, באופן שישמחנו הפרעון כמסלק משאו, אלא שהי' סבור שמא עבד או ממזר, וכבר כתב בזהר, דבעל בחירה יוכל להרע לפעמים יותר מכפי הנגזר, אע"פ שבודאי על כל יש חשבון ומשפט, מ"מ אין מקום כ"כ לקבל באהבה, כיון שסוף סוף א"ז ההוספה מעיקר הגזירה העליונה, ע"כ כשראה שהוא אבשלום, אמר מזמור, כיון דסתם ברא חייס על אבא. א"כ כל מה שמרע לא יהי' כ"א כפי הגזירה, והגזירה הלא באהבה הוא מקבל. נמצא שרק חשש ההוספה על הגזירה העליונה ע"י הבחירה, זה גרם להיות דומה אצל דוד קודם הפרעון למשא של שט"ח שהפרעון הוא בע"כ ע"כ.

הרי כאן רואים הפוך ממה שראינו קודם. קודם אמרנו שהצער של אבשלום הוא שלא כדרך הטבע ובזה שמח, וככל החיזיון שנגלה לפנינו. ועכשיו למדנו שאבשלום ירע לו רק לפי הגזירה ולא מעבר לה, וזה היווה מקור שמחתו. והמכנה המשותף בין שני המהלכים הוא שדוד שמח שמתקיימת גזירת הבורא.

איך צוה דוד להרוג את שמעי?

עי' ציץ אליעזר [חי"ב סי' ס"ד] שהקשה איך צוה דוד להרוג את שמעי שהיה מורד במלכות, הרי באותם ו' חדשים שברח מאבשלום, כתוב בירושלמי שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט? ותירץ עפ"י דברי רש"י כאן שבאותה תקופה עדיין נהג בטכסיסי מלכות עיי"ש, נמצא, שמצד עצמו היה עדיין מלך אלא שיש דין מיוחד בכפרה של מלך שאין על גביו אלא ה' אל-היו, ובזמן שהעם פרקו מעליו עול מלכותו, היה מתכפר כהדיוט. א"כ לגבי כפרה היה הדיוט, ולגבי שאר דברים היה עדיין מלך, עיי"ש וינעם לך. ושו"מ שכיוון לדברי בנו הגדול של האבני נזר בס' שי"ב ס"ק כ"ז. ואולי נאריך בזה במקום אחר בס"ד, ועוד חזון למועד!

יום רביעי, 27 ביולי 2016

הערות בדין קנאים פוגעין בו

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה  



א] רש"י מפרש בע"ז – "פוגעין בו - בשעת בעילה לפי שאינו במיתת בית דין", משמע שאינו מיתת ב"ד אלא מכח נקמתו. ואילו רש"י בסנהדרין [פ"ב] מפרש "קנאין פוגעין בו - בני אדם כשרין המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואה את המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לבית דין והלכה למשה מסיני הוא", משמע שיש שהקנאי פועל מכח ב"ד, שלאחר מכן אין מיתתו מסורה לב"ד אבל בשעת מעשה מיתתו מסורה לב"ד [כ"כ מו"ר במרבה משפט עמ' רכ"ז עיי"ש מה שביאר].

ב] ורע"א כתובות כ"ט נוקט בפשיטות דבהלכה של בועל ארמית קנאין פוגעין בו זה חיוב מיתה של קנאין פוגעין בו וא"כ יהיה בזה קלב"מ וזה יפטור אותו מחיוב ממון וכמו ברודף [והוא מקשה שם לפ"ז אבל כך הוא נוקט]. ואולם יש הרבה אחרונים שנוקטים שבועל ארמית אינו חייב מיתה, ואמנם יש בזה מצוה ופנחס זכה בזה להרבה אבל זה הלכה ואין מורין כן וזה רק שהותר דמו אבל אין זה חיוב. ומביאים לזה ראיה מהא דאי' בגמ' שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס היה פטור דהבא להורגך השכם להורגו, שפנחס רצה להורגו, וא"כ פנחס הרודף. ואת"ל שיש חיוב מיתה בבועל ארמית, היאך הוא יכול להורגו וכי בכל רודף הרודף יכול להרוג את מי שבא להורגו מפני שהרודף חייב מיתה וכמו במיתת ב"ד שהוא לא יכול להרוג את השליח ב"ד וזה רציחה מפני שהוא מחוייב מיתה ובזה ל"ש לדין של הבא להורגך השכם להורגו דזה שייך רק בבא להורגך בתורת רציחה ולא בבא להורגך בתורת חיוב מיתה. ומהא דרואים שזמרי יכל להרוג את פנחס, חזינן שזמרי לא היה מחוייב מיתה ולכך אפי' שאין איסור רציחה במה שפינחס יהרוג את זמרי ויש לזה היתר ואדרבה דזה מצוה אבל זמרי לא חייב וא"כ הבא להורגך השכם להורגו ע"כ. [יש להעיר שלדעת הרמב"ם יכול להורגו רק כשפירש וכבר אינו חייב מיתה אבל בשעת מעשה חייב מיתה ויהיה קלב"מ]

ובמרבה משפט כתב שאולי תלוי בשני הצדדים ברש"י שהבאנו לעיל – אם זה מיתת ב"ד אומרים קלב"מ ואם לא – לא נאמר קלב"מ.

ועי' בס' דרישת פקודיך ח"ב בהתחלה שהאריך להוכיח שרק בבועל ארמית הקנאות הוא מדין עונש ואילו בשאר דיני קנאין פ"ב אין זה אלא דין בקנאי, וא"כ רק בבועל ארמית נאמר קלב"מ. עי' עוד אור שמח [א, י"ז] דברי יחזקאל [כ"ג]. והאריך בזה הג"ר אריאב עוזר שליט"א בשיעור תס"ט.     

ג] בקונטרס וקנה לך חבר [עמ' מ"ג] דן אם הקנאי יכול לישא את כפיו, שההורג את הנפש אינו נושא את כפיו [ברכות ל"ב]. ובפשטות יכול שהרי עושה בהיתר גמור, ופינחס התברך בברית כהונת עולם ולא מסתבר שע"י אותו מעשה ייפסל לישא כפיו. וצ"ע על החת"ס שמשה לא זכה לכהונה משום שהרג את המצרי, אבל משה עשה מצוה שהיה אותו מצרי חייב מיתה [סנהדרין נ"ח: ועוד]. ויש להאריך.