יום שלישי, 20 בפברואר 2018

מתירנות

הרב יהודה עמיטל ז"ל

ניגוד קוטבי יש בין היהדות למתירנות, ועל כך אין צורך לערוך סימפוזיונים. את הבעיה שאני מבקש לעסוק בה אני מנסח כך: כלום יש מגע כלשהו, מבחינה רעיונית, בין היסודות הרעיוניים של המתירנות ובין היהדות. בדברי לא אוכל להתיחס לתרבות המערב ולמוסר המערב. פשוט אין לי ידיעות בהן. אני מכיר את תרבות המערב רק במידה שאני בא במגע איתה על ידי מיני כלים שוליים, במגע יומיומי עם כל מיני דברים שמגיעים אלי. אני חייב גם לומר את האמת שלא קראתי על מתירנות, אני רק מכיר אותה כמו שהיא משתקפת ליהודי שמדי פעם בפעם פותח עיתון, או מטייל בחוצות ירושלים ונפגש עם טיפוסים שונים, המעידים על עצמם, שהם דוגלים בדגל המתירנות. וכן, אני מבין שכל זרם שמצליח להשתלט על בני אדם וכובש לבבות, הרי זה בא לו מכוח הקסם המוסרי שיש בו. אם אני מחפש את הקסם שיש במתירנות, שהודות לאותו קסם, נדמה לי, עלה בידה לרכוש לבבות, אז אני שואל את עצמי: כלום יש קשר ביסוד הרעיוני, בטרם שהסתלף, בין מתירנות לבין היהדות?

אנסח את דברי בצורה רבנית, בעזרת הפסוק שחז"ל דורשים אותו, אולי כך יובנו הדברים יותר. הגמרא (מגילה ו.) אומרת: "מאי דכתיב 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' (זכריה ט', ז'). 'והסירותי דמיו מפיו' - זה בית במיא שלהן, 'ושיקוציו מבין שיניו' - זה בית גליא שלהן, כלומר אסיר ראשי עבודה זרה שלהם. 'ונשאר גם הוא לאלהינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים". אחרי שהקב"ה מבטיח 'והסירותי דמיו מפיו' אז הם ישמשו מקומות, שבהם ילמדו תורה. הגמרא מדברת על בית מדרש מבחינה פיסית. והרב קוק זצ"ל מדבר גם על בתי מדרש של גויים, על אסכולות של גויים. יש זרמים רוחניים אצל גויים, אשר היום פיהם מלא דם ושיקוצים, אולם כאשר הדם יוסר 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו' יוכלו אף הם להכנס לתוך היהדות. בזאת אני רוצה להתיחס למתירנות ולבדוק, אם נסיר דמיו מפיו ואת שיקוציו מבין שניו, כלום נכול למצוא איזה קשר בינה לבין היהדות, והאם בכלל עדיין ישאר שם משהו שיוכל לשמש את היהדות?

אני, כפי הבנתי, ואני שוב חוזר ומדגיש, שלא קראתי, אינני יודע את מרקוזה ואיני יודע אם הוא נביא של המתירנות. אולם כפי שנראה לי אני רואה כאן שני רעיונות שהם עשויים להיות יסוד מוסרי של המתירנות: הרעיון האחד הוא שחרור אדם מכל כבלים חברתיים. חרות, כפירה בכוחה של החברה להטיל מרות על בני אדם. החברה מטילה מרות על בני אדם בדרכים שונות. הדרך המקובלת היא באמצעות החוק על ידי בתי המחוקקים, הרשויות המבצעות והמשטרה. אולם למעשה יש חוקים בלתי כתובים, שתוקפם הרבה יותר חזק מן החוקים הכתובים. יש לחץ חברתי. החברה מתוך מוסכמות חברתיות לוחצת על היחיד, מעמידה דרישות בפני האדם, ומטילה עליו הגבלות. החברה מנצלת חולשה מסוימת באדם, אשר נקרא לה "בושה". בשל בושה זו מגביל האדם את עצמו. אבל ההגבלה הזאת באה מתוך לחץ חברתי. באה המתירנות ואומרת: אין מקום לבושה, אדם צריך להיות משוחרר. למעשה משועבד האדם, הוא עבד לחברה, לכל מיני מוסכמות חברתיות, הוא מתבייש. ואת העובדה הזאת, את החולשה הזאת, שהוא מתבייש הם מנצלים. משום כך הוא מוגבל, הוא עבד. יש לשחרר אותו. רעיון החירות הוא רעיון כובש לבבות ויכול להדליק לבבות. הדבר השני הוא קדושת המתירנות - אם מותר להשתמש בביטוי "קדושה" ביחס למתירנות. כלומר, כל מה שטבעי הוא טוב ויפה ונכון. זה הקריטריון היחיד.

והנה, באשר לנקודה הראשונה שהעליתי אומרת היהדות: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים", כלום פירושו של דבר הוא, שהיהדות אומרת כי אין בני אדם יכולים להטיל מרות איש על רעהו, ומכאן שאנחנו נוכל ללכת יד ביד, עם רעיון של המתירנות?! אכן, באמת אין איסורים. שום בן אדם אינו יכול להטיל איסורים על רעהו. חברה אף היא אינה יכולה להטיל איסורים. יש רק מקור אחד של איסור - זה המקור האלוהי. מעבר לזה אין. מובן, במקום שאין אמונה, אז המסקנה היא מתירנות. במקום שיש אמונה יש צורך לקבל עול מלכות שמים.

האם מביאים הרעיונות האלה את האנושות שתכיר כי עליה לקבל עול מלכות שמים, משום ששום כבלים אחרים אינם קיימים בעולם? או שמא מתנגדת היהדות לעצם התפיסה הזאת? דומה שהיהדות כולה מכרזת ואומרת, כי החברה האנושית יכולה להטיל מרות על בני אדם. אין התורה נבנית על חורבנה של החברה האנושית. "אלמלא תורה - אומרת הגמרא - היינו לומדים צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה" - היינו מגיעים לאיסורים, גם ללא התורה. על עמון ומואב נאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". מה רעה עשו? אני לא מצאתי בין שבע מצוות מצוה זו, שצריכים לקדם בלחם ובמים. אין שום צו אלוהי אבל זו הרגשה טבעית של בני אדם, וזה מחייב. ועם שאינו מקבל עליו את החובה הזאת - נדון לדראון עולם.

חז"ל מדגישים שיש משהו הקודם ליראת שמים וליראת החטא - זו הבושה. הגמרא אומרת (שבת קי"ט:): "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר 'הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו, לכן יפלו בנופלים, בעת פקדתים יכשלו אמר ה'".

עוד אומרת הגמרא (נדרים כ.): "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה. 'לבלתי תחטאו' - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת החטא. מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש לא במהרה חוטא. מי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני". היסוד המחייב את האדם לקבל מוסכמות חברתיות, להטיל עליו הגבלות הוא הבושה. והוא הדבר אשר נגדו נלחמת המתירנות, ואשר עליו הכריזה מלחמה. (ברכות כ"ח:) "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" - אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו. התורה מכירה שיש באדם צלם אלהי, ומה שאדם מחייב, ומה שחברה דורשת יש בהם מן המחייב. מבחינה זאת אנו אומרים: הכל במתירנות שיקוץ ודם. "לא ידבק בך מאומה מן החרם" - אין לנו שום שפה משותפת עם המתירנות.

ובאשר לרעיון השני, האומר שכל מה שהוא טבעי הוא מותר, נביא דברי חז"ל מפי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב'): "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם?" שהיה טורנוסרופוס סבור כי מעשי האדם פחותים ממעשי הטבע, באשר הטבע פועל אלוהי. השיב לו רבי עקיבא "של בשר ודם!". מתפתח בינהם ויכוח ולבסוף מקשה טורנוסרופוס ממצות מילה: "מדוע אתם מולין?" ואמר לו: "הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם הם נאים משל הקב"ה". הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות ושאלו, מה עדיף ממה? שוב חוזר טורנוסרופוס לשאלת המילה - אם השלמות היא באדם הנימול מדוע אינו נולד כזה? חוזר רבי עקיבא ואומר, שגם גמר הלידה אינו אלא בחיתוך וריד הטבור, שבלעדיו אין לידה.

מכאן - "אין בטבע ההשלמה בעצמה": הטבע כשלעצמו הוא ערל כשאינו מתורבת בידי אדם. בגולמיותו הריהו עיוות. אין קדושה לטבע כמות שהוא. הטבע מתעלה ומתקדש כשהוא משתכלל בידי האדם ומתקדש על ידו. ואת צרכיו הטבעיים יכול האדם למלא רק תוך ריסון והכוונה.

לדעתי אין במתירנות שום רעיון חדש, כבר היה לעולמים. זה רעיון ישן נושן, הרעיון של פעור. כיצד עבדו לפעור? מספרים לנו רבותינו ז"ל (ילק"ש בלק כ"ד): "מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו לי פר אחד, שאנו מקריבים לו, או איל אחד. אמרו לו: אין אנו זוקקים לך בכך". לאותו שליט מובן מאליו היה, שכל עבודה לאליל צריכה לקרבנות. וכוהני הפעור העמידו אותו על טעותו. כל תמציתה של עבודת פעור - היא נגד קרבנות. וכתיאורו המדהים של רש"י (במדבר כ"ד ג'): "פעור - על שם שפוערים לפניו פי הטבעת ומוציאים רעי, זו היא עבודתו". אכן דרך עבודה של חזרה אל הטבע עצמו, אל כל המכוער שבו, אל הפסולת שבטבע, אל מה שבדיוטות התחתונות שבנפש. זאת היא עבודת הפעור! וזו היא בעצם המתירנות בגילגולה הקדמוני. אין צורך בקרבנות, עשה הכל בלי מעצורים.

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כשהוא בא להסביר את מצוות לבישת מכנסיים של הכהנים, הבאים לכסות בשר ערווה, כותב: "וכבר ידעת פירסום עבודת 'פעור' בזמנים ההם אשר בגילוי הערווה - ומפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסיים "לכסות בשר ערווה" בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות - 'אשר לא תגלה ערוותך עליו'". השאלה נשאלת, האם בעריות כשלעצמן אין פסול? מדוע נזקק הרמב"ם לעניין זה של עריות בהרחבה כזאת בהזכרת פעור. אלא מלחמה נגד יצרים היא מבחינה רעיונית מלחמה קלה. מדובר, כמובן, באדם המכיר בכך, שיש לכבוש את היצרים, אך בהפקרות ניחא ליה - לא נגד זה התורה נלחמת. התורה נלחמת נגד האידיאולוגיה של תאוות יצרים, באידיאולוגיה של מתירנות. מלחמתה של היהדות היא נגד פעור, נגד עירטול פיזי, התערטלות נפשית. ועדיין אנו רואים יהודים העובדים לפעור בגילגולה בעידן המודרני. ומלחמת תמיד זו בפעור מסמלת לנו קבורתו של משה: "ויקבור אותו בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור". המקובלים מדברים על כך הרבה ואומרים שכל הזמן קיים עימות בין משה רבינו לבין הפעור. שני ניגודים הם. ועל זה נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". אין לנו איפוא שום שפה משותפת עם המתירנים והמתירנות. זו אידיאולוגיה של הפקרות, לבוש מודרני של עבודה לבעל פעור.

ומכאן יש לזכור: כל אותם ביטויים של מתירנות העוברים אלינו, אפילו בצורה מתורבתת, גם לכך יש השלכות עמוקות. כל מי שמבין קצת בפסיכולוגית המעמקים יודע שאי אפשר להשתחרר מזה. כל ביטוי של הזדהות, גם אם אדם איננו מזדהה מבחינה רעיונית עם המתירנות, אבל הוא מחקה מעשיהם מבחינת הופעה חיצנוית - בסופו של דבר מחדיר בתודעתו הזדהות.

ישנן הופעות מרושלות ותופעות של רישול. היה זמן, הייתי צעיר, גם אני התלהבתי: מה ערך יש להופעה, כשאפשר ללכת בצורה חופשית! אבל כשמלווה לכך תופעה של הכרזת תגר, מלחמה נגד מוסכמות החברה, הרי זאת עבודה זרה! נגד זה יש להילחם. כל היהדות היא מסגרות. ולא מצאתי שום לימוד זכות למתירנות ולספיחיה. רע הדבר מאד כשאנו מגיעים לכך שמתירנות חוזרת לארץ ישראל. אינני יודע אם מבחינה היסטורית היה יום קשה לישראל כאותו יום אשר פתחו בו בית מסחר למין בתל אביב. ואני חושב, המלחמה על כך צריכה להיות מלחמתה של היהדות הדתית. אין לך דבר מנוגד מזה: אתה הולך ברחוב ואתה רואה כל ההופעה המתירנית עם כיפה על הראש! ה' ירחם. תמיד יש לי חשק להוריד את הכיפה מעל הראש המגודל הזה. וכלום יש מקום להכניס לבית מדרש דברים אלה?!

בכל אופן, מה שאני מבין במתירנות, לא יכול להיכנס לגבול ישראל כלל וכלל. ועל זה נאמר: "לא ידבק בך מאומה מן החרם".

יום שני, 19 בפברואר 2018

הרב אסף נאמבורג - שיחת חיזוק בנושא סינון הפלאפונים

תפילה כל היום

"הלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו" - פירוש, הנשמה תמיד מתפללת. הביטוי הוא התפילה המעשית-קונקרטית. אבל במקור האדם תמיד מתפלל. והלוואי שתמיד יתן ביטוי הולם לתפילה הנשמתית.
[עפ"י דברי מרן הרב] 

התשוקה הטבעית לרוממות

הכל נהרס אצל האדם בזמן שהתשוקה הטבעית שלו לרוממות ולקדושה היא מתדלדלת בקרבו. כל היסוד של הבנינים הגדולים של עולמי האצילות בנשמת האדם, מוכרח שיהיה טבוע על הבסיס של התשוקה הטבעית של הנשמה שאינה פוסקת לערוג אל הטוב המוחלט, האצור בתוך כל השאיפות של רוממות ושל קדושה.

[פנקס ז' עמ' תס"ג] 

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

אורות הגבעה תצוה זכור תשע"ח

   
         

העלון מוקדש לכל הכהנים בשכונה, כל אחד בשמו הטוב יבורך, המברכים אותנו יום יום באהבה, וה' משפיע דרכם שפע ברכה והצלחה לכולנו.  
ובמיוחד מוקדש להצלחת ידיד נפשי האהוב מאד, משה יהודה בן פעשא דינה, שיזכה לזיווג הגון במהרה במהרה במהרה [וכמה שיותר מהר...] ויראה אך טוב וחסד כל ימי חייו!!!
שני "מטעמים" קצרים לפרשת זכור, קצת לחמם ולהלהיב ליראת שמים...
"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"
רש"י מפרש ש"אשר קרך" הוא לשון קרי וטומאה. אמר ר' אהרן מקרלין זי"ע – אמן!: זממו של עמלק היה לטמאות את ישראל מכף רגל ועד ראש. "אשר קרך" שהוא לשון של קורה שהוא ממעל לראש, וכן לשון קור, לצננו ולקרר את ההתלהבות שבלב. ואילו לשון קרי וטומאה מוסב על עקירת הקדושה שבנו. כך שרצה להחדיר טומאתו מבלי להשאיר בו מתום. וכל זה כתוצאה מזה: 'ולא ירא אלהים' כי ביראה שלימה זוכים להכניעו ולנצחו בשלימות עכ"ד.
על כל אחד אומרים שהוא "ירא שמים" אא"כ הוא ממש מקולקל, מרואי הסרטים, ממשוטטי האינטרנט, מהשקועים ב"נייעס" ובקוויהם, ועוד ממכשולי ימינו. חוץ מזה – כוווולם בתלם. יראים ושלמים. אבל אין זה פשוט כ"כ להדביק לאף אדם התואר הנכבד "ירא שמים" או "ירא אלוקים". אברהם אבינו נקרא "ירא אלוקים" רק לאחר העקידה. 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'. רק עכשיו. מה שעשה עד היום לא היה מספיק.
וכבר אמר החכם מכל אדם "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת אֱ-לֹהִים תִּמְצָא". אומר המלבי"ם: ".... אמרו עוד שאם אין חכמה אין יראה, שא"א שיבין אדם גדולת ה' ורוממתו עד שיירא מפניו רק ע"י החכמה, שהיא תלמדהו ללכת בדרכי ה' ועל ידה יבין גדולתו של יוצר בראשית, עד שיבין יראת ה' וכו'" עיי"ש. צריך הרררררבה חכמה כדי באמת להיות ירא. יך משיגים את החכמה? תבקשנה ככסף. היום איך מבקשים כסף? מי שמכיר את המציאות העולמית יודע, שכיום, אין כמעט זמן מנוחה. קיימת חתירה מתמדת, נחושה ובלתי נלאה להרוויח את ה'דולר' [בגימטריא עמלק] הנכסף. בעולם העסקים מסתובבים מה שנקרא "24/7" דהיינו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע  [לבני עמנו יש מתנה אלוקית המאפשרת להם לצמצם את השגעון עד ל24/6 ]  עם מכשיר ביד או בכיס המקשר אותם עם כל העולם כדי לוודא שח"ו לא יפסידו שום הזדמנות לתוספת כסף.  
אם היינו להוטים - טוב, אתם בוודאי להוטים –  אדבר על עצמי. אני הקטן, שאין קטן כקטנותו ואין שפל כשפלותו. אם הייתי להוט להבין ביראת ה' כמו שהם להוטים להרוויח את כספם וזהבם, הייתי נראה הרבה יותר טוב.    
"ודעת א-להים תמצא". אומר המלבי"ם [גילוי נאות – אני מאד אוהב את פירוש המלבי"ם על תנ"ך שהוא הפלא ופלא פלאי פלאות. לא שהוא צריך את הסכמתי...]: "הם הידיעות הנשגבות בעניני הא-להות כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין מוסרים אותם אלא לחכם ומבין מדעתו". חידוש גדול. גם מי שהוא בבחינת "אין לי עסק בנסתרות", מסוגל להפוך להיות בבחינת "יש לי לא רק עסק בנסתרות אלא גם דעת והבנה בהם". אכן כן. לא בשמים היא. ומה שכן בשמים אפשר להגיע אליו ע"י רצון עז, וחיפוש וביקוש ככסף ומטמונים. לא לחינם נקרא מקום לימודנו בית ה"מדרש" – בית שבו קיים דרישה וחיפוש של יראת ה' ודעת א-להים.  
 ב] "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך" - אומר רבי אברהם יעקב מסדיגורה: כל עוד האדם שרוי בצער וביסורים: "ואתה עיף ויגע", אינו מסוגל להשיג יראת שמים בשלימות: "ולא ירא אלהים". אמנם כאשר יזכה למנוחה והרחבה - והיה בהניח ה' א-להיך לך - יעלה בידו להתגבר על יצרו ולנצחו עד כדי מחייתו לגמרי - תמחה את זכר עמלק.
המצוקות, הצער והיסורין הם בעוכרינו. עייפים ויגעים. חובות, משכנתא, ממשלה ציוני'ס עם חוקיה וגזירותיה, צער גידול בנים, הפרעות בשלום בית, בריאות רופפת, צלקות נפשיות מהעבר, פגיעות אישיות מהעבר, ההווה ושעוד יבואו, אוטובוסים שמתמהמהים להגיע ועומדים בקור או בחום בתקווה שסוף סוף יבוא גואל בדמות נהג, ועוד ועוד. הם הם המונעים אותנו מלהשיג יראת שמים אמיתית. הצרות מסיחות את הדעת ומבלבלות את הנפש.
סוד הפורים הוא סוד ההיפוך.  כל מה שהיה נראה חסר תקווה, אבוד, אין סיכוי, יאוש טוטלי, פתאום פתאום הכל הפך להיות אורה שמחה ששון ויקר. שמחה בלי שיעורים. עד דלא ידע. לפעמים אין לנו מושג איך ניחלץ מהמצוקות שלנו. לפעמים צריכים להגיע למצב של עד דלא ידע כדי להבין ולראות שלא רק נצא אלא ברכוש גדול. בתשועת עולמים. "תשועתם הייתה לנצח". כגודל ה"ברוך" כך גודל הגאולה. "ותקוותם בכל דור ודור". בכל דור יש מצבים במישור האישי ובמישור הכללי שנראה שאין לנו סיכוי. ובסוף מתגלה הנהגה אלוקית בלתי צפויה. היפוך גמור.
למה אנחנו צוחקים? מה מצחיק אותנו? אם נשים לב, כמעט כל דבר מצחיק הוא היפוך פתאומי. דבר לא צפוי. ולמה זה מצחיק? הסבירו רבותנו שהשורש הוא ב"אז ימלא שחוק פינו", שלעתיד יתגלה ההיפוך של כל המציאות ונמלא את פינו צחוק.
וזה צריך לתת כוח גם היום להיות תמיד תמיד בשמחה מתוך ידיעה שכל מה שמעיק עלינו [עלי מעיק הרבה ואינני לבד] יתהפך בעתיד ויתגלה שרק דרך המצוקה, נסללה דרך הגאולה. אם נביט בסיפור המגילה נראה שכל מה שהיה נראה כאיום ונורא הפך להיות מרכיב חשוב וקריטי של הגאולה.
ויה"ר שנראה זאת בקרוב, בעיני בשר. "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר". "דבר" מלשון הנהגה ["דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור" [עי' סנהדרין ח.]. נראה ונגלה, שה' הנהיג הכל, ובדרך לא דרך, ניווט את כל ההתרחשויות להביא לגאולה השלימה!! וכלשון הנביא מלאכי [ג' א'] "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים".

ועכשיו ל"מנה העיקרית": ענייני כהן גדול
דירת כהן גדול בירושלים
הדברים דלהלן בנויים בחלקם על דברים שהשמיע מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא  שליט"א בחול המועד פסח תשס"ט. הרחבנו בנקודות מסויימות וכן השמטנו כמה חידושים מפליאים. ויהיו הדברים לזכותו, שיתברך הוא וכל הנלווים אליו בכל מילי דמיטב בגשם וברוח יחד עם כל בית ישראל.
בס' מנחת חינוך במצוה קל"ו כתב וז"ל ועיין במס' סוכה [מ"ז ע"א] ובתוס' שם [ד"ה לינה] ובכמה מקומות בתוס' [בראש השנה דף ה' ע"א ובפסחים דף צ"ה ע"ב וזבחים דף צ"ז ע"א], דמי שמביא קרבן אפילו עצים היה טעון לינה בירושלים ולא היה יוצא עד למחר. וכן הוא ברמב"ם [הל' ביכורים פ"ג הל' י"ד ובכסף משנה שם בהל' י"ב], אם כן כיון דכהן גדול היה מקריב מנחה בכל יום [הוא המנחת חינוך שכהן הדיוט היה מביא ביום היכנסו לעבודה והכהן גדול היה מביא כל יום] היה טעון לינה בירושלים, על כן היה צריך הכהן גדול לדור בירושלים, כי היה צריך לינה. וכן הוא ברמב"ם [הל' כלי המקדש פ"ה הל' ז'] שכתב 'ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם' עיי"ש ברמב"ם. ועיין בכסף משנה שם שלא הראה מקום מוצא הדין ומה טעם יש בו. אך באמת הטעם דהיה טעון לינה בירושלים מפני הקרבן שמביא בכל יום. וזה אמת ברור ושמעתי זה מתלמידי מ' חיים משה יחיה עכ"ל המנחת חינוך.
אתה הראית לדעת מדברי המנ"ח, שהכה"ג היה חייב לגור בירושלים משום שמביא מנחת חביתין כל יום, והמביא קרבן טעון לינה. וזה פשר דברי הרמב"ם ש"אינו זז משם לעולם", וממנו יתד וממנו פינה לדיונים מסועפים, ומקצתם כדלהלן.
ראשון לציון, הרמב"ם השמיט דין לינה בקרבן, ולא הביאו אלא בהל' ביכורים [ג, י"ד ע"ש ועי' מה שהאריך באבי עזרי שם]. וכבר תמה הערל"נ [סוכה מ"ז:] על דבר השמיטה הזאת וכן בשפ"א [סוכה שם ור"ה ה.] וברש"ש שם. מעתה, קשה להצביע על דין לינה כמקור לדברי הרמב"ם כאשר הוא בעצמו אינו מביאו להלכה.
ולא אכחד שיש שדייקו מלשונו בהל' ביכורים שסובר שיש דין לינה בכל מקריבי קרבן. הא לך לשון קדשו: "הביכורים טעונין לינה, כיצד הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו, לא יצא באותו יום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהלך, כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהיו אלא בבקר". ויש שלמדו מכאן לכל מי שמביא קרבן, וזה הפירוש כשתבא לו דהיינו שבא להקריב קרבן. עיין דיון בספר שלמי שרה [לג"ר מ"מ שולזינגר זצ"ל סי' קע"ט]. 
וטובים השנים מן האחד, יש עוד להעיר מדברי השפ"א [זבחים צ"ז.], שכל דין לינה בירושלים הוא כאשר המקריב הגיע באותו יום ויצא באותו יום, שנראה שהגיע בדרך ארעי ומקרה אבל כאשר לן בירושלים בלילה הקודם מותר לו לצאת באותו יום [ועיי"ש נועם דבריו ביישוב קו' התוס' שם]. לפי דבריו נדחו דברי המנ"ח מכל וכל, כי הרי כבר הקדים הרמב"ם שהכה"ג חייב לדור בירושלים וא"כ שוב אינו חייב בלינה משום מנחת חביתין ככל מקריבי קרבן, שבודאי אינו נמצא שם בדרך ארעי ומקרה.
ועוד בו שלישיה, יש לעיין מדברי השפ"א [מנחות סה.] שמותר למי שחייב לינה לצאת לזמן קצר מירושלים בתנאי שיחזור לפנות ערב [עיי"ש שלכן היה מותר לצאת לקצירת העומר, ועי' בשו"ת חקל יצחק סי' פ"ד ובשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט ובערוך לנר ר"ה ה.]. ולפ"ז לא יוצדקו דברי הרמב"ם "ואינו זז משם".
בס' מקדש דוד [קונטרס מעניני קדשים ס"ה סק"ו] כתב עפ"י המבואר במו"ק [י"ד] דכה"ג כל השנה דינו כרגל, והדין הוא דמקריב קרבן טעון לינה, והוכיח המקד"ד דהיינו משום שיום הקרבת הקרבן נחשב כרגל ורגל טעון לינה. וכתב שיש נפק"מ למחלוקת אם פסח שני טעון לינה, אי פסח שני אסור בהספד ותענית. וא"כ, כהן גדול, מכיון שכל ימיו חשוב כרגל טעון לינה כל ימיו ולכן אינו זז משם. והנה, עיקר הוכחתו דכל השנה דין כה"ג דהוי כרגל ממש הוא ממה דילפינן במו"ק דין מצורע ברגל מכה"ג, הרי דהוי ממש כרגל, אמנם כתב בס' קובץ רשימות [עמ"ס מו"ק עמ' קסה] דלפמ"ש בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל דאין דינו כרגל ממש, דודאי גרע מרגל אלא שמ"מ לא גרע ממי שנצטרע קודם הרגל ע"ש א"כ א"א להוכיח מהסוגיא שדינו כרגל לכל מילי. ואשקוטה ואביטה בס' היקר 'שלמי שמחה' [לגר"ש עלברג זצ"ל ח"ה סי' ל"א] שאם יום הקרבת קרבן טעון לינה משום דהוי כרגל, מסתבר דאין הרגל מתחיל עד שעת הקרבת הקרבן אבל לא לפני זה. וא"כ מותר לו לכה"ג לצאת מירושלים לפני הבאת מנחתו עכ"ד עיי"ש וכ"כ הג"ר משה צוייג [אהל משה סי' כ"ב].
 והמחפש תענוגי עולם הזה ישים מבטו בספרי הגאון הרוגוצ'ובר. וראיתי אליו [בקונטרס ההשלמה כ: וכן בדברי ר' יוסף ענגל בגיליוני הש"ס ר"ה ה.] שחלק על המנ"ח והראה מקור לרמב"ם ממקום אחר, מציאה מקורית ומעניינת. בסנהדרין [דף י"ח ע"א] אי': "כהן גדול וכו' מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן [המלוים את המטה] נכסין [מעיני הכה"ג] והוא נגלה, הן נגלין [במקום אחר] והוא נכסה [מהם במקום שהם נגלים] ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר [ויקרא כא יב] ומן המקדש לא יצא ע"כ. ולמה נעצר בפתח שער העיר? אלא דמשמע שאסור לו לצאת מחוץ לירושלים. [וגם רבי יהודה יכול להסכים עקרונית עם רבי מאיר ולא נחלק עליו אלא לומר שאינו יוצא מן המקדש משום שאגב מרריה יגע במיטה, כדאי' בגמרא].
יצויין, שהפירוש הפשוט במשנה הוא שמחוץ לעיר אין כבר מקום להסתתר וזה נחשב כמלווה את המטה [יד רמ"ה ורע"ב]. ובס' בארות נתן [רבינוביץ עמ' נ"ו] העיר שההסבר הנ"ל לא היה נראה לו להרמב"ם, לפי שלא מצינו שמחוץ לחומה לא היה ישוב של בנינים ומבואות, והרים ודאי היו שם שעל ידם יכול היה להתכסות, ועל כן פירשו הרמב"ם שמה שיוצא עמהן עד פתח שער העיר הוא מפני שאסור לו לצאת אל מחוץ לירושלים. ואכן, ההסבר הזה למשנה [שאין מקום להסתתר] לא מופיע בגמרא ואינו מוכרח, מה שפותח את הפתח להסבירו כדברי הראגוצ'ובר והגר"י ענגל. מצד שני, הגמרא גם לא נימקה את אי-יציאתו באיסור לצאת מירושלים וכל הדיון שם סובב סביב איסור ההיטמאות ולא איסור היציאה מירושלים [עי' אהל משה סי' כ"ב].
ועינא דשפיר חזי בס' עבודת דוד [לגרא"ד גולדברג שליט"א סנהדרין יח.] שהקשה על מקור זה ממה שמפורש בסיפא דמתני' דהיה הולך אחר שאר מתים ומנחם אותם כשהיו עומדים בשורה אחרי הקבורה, והשורה היתה נעשית סמוך לבית הקברות שהיה חוץ לעיר, כמבואר ברמב"ם [פ"ג מהל' אבל] ולא היו קוברים מתים בתוך העיר, עיין אבות דר' נתן [פרק ל"ה] דלא היו קוברין מתים בירושלים, ואם כן מוכח דיכול לצאת מן העיר לפי שעה.
בס' בארות נתן הציע מקור נוסף לרמב"ם שאולי פירש את הפסוק "ומן המקדש לא יצא" לפי שיטתו [פירוש המשניות מע"ש פ"ג מ"ד ועוד] שכל ירושלים נקראת מקדש [שמעתי השבוע דיוק מת"ח על מה שאומרים בתפילה – "ולירושלים בית מקדשך" משמע שהיא-היא המקדש, אלא קשה לי לשון "בית" שירושלים אינה בית, ואולי הכוונה שכל ירושלים נקראת על שם העיקר דהיינו בית המקדש] וא"כ אסור לצאת מירושלים עיי"ש. ובדומה לזה, צדו עיני את הספר משיב שלום [לג"ר שלום יוסף פייגנביום אב"ד לאקאטש בס' שע"ו] שטען בתוקף שכל הפלפולים בנושא הם אך למותר, ולדעת הרמב"ם אסור לצאת מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש. וכדברי הרמב"ם [שם] "בית יהיה לו מוכן במקדש, והוא הנקרא לשכת כה"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא בלילה בלבד או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים" [לשון הרמב"ם שם] וכפשוטו של מקרא "ומן המקדש לא יצא", ומזה נובע האיסור לזוז מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם באותה הלכה "ואינו זז משם", עכ"ד ה'משיב שלום'. ויש להוסיף את המבואר בקרית ספר "ויהא דר בירושלים כדי שיהא לעולם במקדש". הרי לן להדיא שהדירה בירושלים היא מחמת המצוה להיות במקדש. והיה קשה לי לעכל את ביאורו מכיון שאין משמעות ברמב"ם שיש איסור לצאת מן המקדש אלא שזהו כבודו ותפארתו, ואדרבה, מפורש שמותר לו לצאת משם "שעה או שתים" ומנין לנו לחדש איסור מכוח מה שנראה כהידור והנהגה אידיאלית. ויש מי שרצה לחדש [הרה"ג ר' פנחס זבלינסקי, הובא בבארות נתן והגר"א ארלנגר שליט"א בברכת אברהם סנהדרין י"ט. עיי"ש] שבאמת אין כוונת הרמב"ם לאיסור ממש אלא שאינו ראוי לצאת מירושלים אבל מותר בשעת הצורך לצאת. 
ביומא [ס"ט.] מסופר על הפגישה בין שמעון הצדיק שהיה כה"ג עם אלכסנדר מוקדון מחוץ לירושלים, ולפי המנ"ח תסתער הקושיה, כיצד יצא? אם נתפוס שאין כאן איסור ממש, מיושבת הקושיא [הרב זבלינסקי הנ"ל]. וכבר עמד בזה בשו"ת בית יצחק [ח"ד אבה"ע קמ"ג] ותירץ שמותר משום עת לעשות לה', וכך הסבירה הגמרא שם איך הוציא בגדי כהונה מחוץ לבית המקדש. אלא שהקשה רש"ה פיינזילבר זצ"ל הי"ד מקיידן ליטא [נרצח באכזריות עם אנשי קהילתו ע"י החיות הטורפות הנאצים והליטאים ימ"ש], שהגמרא תירצה בתירוץ הראשון שלא היו ממש בגדי כהונה אלא ראויים לבגדי כהונה, ולא נזקקה לתירוץ של "עת לעשות לה". וקשה, הרי גם אם לא היו ממש בגדי כהונה צריכים להגיע ל"עת לעשות לה'" כדי לנמק את היתר יציאתו מירושלים. ואדרבה, לא הפריעה לגמרא כלל עצם יציאתו מירושלים. וכך העיר מדיליה, להבחל"ח, מו"ר שליט"א.  
ותבט עיני בס' דגל ראובן [ח"ב סי' ט"ו] שעמד בשאלה איך יצא שמעון הצדיק מירושלים, ותירץ וז"ל "ולק"מ, דזהו רק גזירה דרבנן, ובשביל כבוד המלך ובשעת הגזירה בטח מותר לעבור על דין דרבנן [ועי' בגמ' ברכות י"ט: דמשום כבוד מלכים לא גזרו דרבנן כלל] אבל האיסור בבגדי כהונה במדינה סובר שהוא מה"ת [עי"ש ברש"י משום שנוהג בה דרך חול] לכן שפיר מקשה מהא דשמעון הצדיק ומשני דראויין לבגדי כהונה או משום עת לעשות עיי"ש.   
וע"ע בקובץ מוריה [קכג עמ' קז, שהקשה הגרשז"א זצ"ל איך עלה הכה"ג על הגג לומר הלל בפסח, הרי עליות לא נתקדשו? ותי' דלענין לינה אינו תלוי בקדושת ירושלים לענין הגובה אלא לשטח כמו שכתוב  "לאהליך" והיינו חוץ לירושלים ממש], משך חכמה [סו"פ צו], בקובץ הנאמן [שנה יא עמ' 17 והלאה], לחם חוקי [הג"ר זאב הוברמן ח"ב סי' ס"ה], משפט המלוכה [לגאון ר' יהודה גרשוני עמ' קצו שהוכיח מהירושלמי האומרת שכה"ג יכול להיות גם משוח מלחמה שלצורך מלחמה מותר לצאת], כלי חמדה [פ' תצוה עמ' קמ"ד, שהראה מקור לרמב"ם מדין הציץ שצריך להיות על מצחו תמיד וזה אפשר רק בירושלים ובכך הסביר גם את הגמרא ביומא ס"ט ע"ש ותמצא נחת], שיעורי משמר הלוי סנהדרין י"ח [הביא קושיית העולם מיומא כה. שהכה"ג לא היה מקריב בפועל את המנחת חביתין שלו (אם כי היה מממונו) אלא מי שזכה בפייס וא"כ היה מותר לו לצאת מירושלים], ספר חנוכת הבית [סי' ו', הקשה ממה שהכהן גדול שרף את הפרה האדומה מחוץ לג' מחנות על אף שהיה מותר בכהן הדיוט].  
והארה מוסרית מפורסמת עם עומק פסיכולוגי מדברי הגר"ח שמואלביץ: כך אמר דוד המלך לפני מותו לשלמה בנו "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת וגו' ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול". ואיך קיים שלמה צוואה זו? "וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך וגו' ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וגו' וילך שמעי ויבא את עבדיו מגת וגו' וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו הלא השבעתיך בה' ואעיד בך לאמר ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות וגו' ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת וגו"' [מלכים א' ב']. פרשה זו פרשה סתומה היא אנת שלמה אן חכמתך [כלשון הגמרא בשבת פ"ב]? הלא יכול היה שמעי להאריך ימים בשיבה טובה בירושלים מבלי לצאת ממנה לעולם, ואיך היה מתקיים צווי דוד אביו אלולא הפקיר שמעי את חייו. וגם שמעי עצמו ראש הסנהדרין מה ראה לנהוג כן ליתן את דמיו בראשו. ובפרט תמוה שהשביע שלמה את שמעי, הלוא על יד כך פוחתים עוד יותר הסיכויים שיצא שמעי מירושלים ואיך תתקיים צוואת דוד. אכן, דוקא הקושיות הללו מראות לנו את עומק חכמתו של שלמה החכם מכל האדם, בקי היה שלמה בכוחות הנפש וידע שככל שהאדם אסור יותר, כן תגדל תאוותו לצאת מן המאסר אף אם אין שום צורך אמיתי ביציאה הזאת. זהו הסוד המתגלה בסוף מסכת נדרים 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם' הגניבה וכמוה כל הנעשה בהסתר מפני שאסור לעשותו יש בהם מתיקות ונועם, שאין בדברים המותרים טעם של פריקת עול ושבירת מוסרות, נועם של 'איש לא יגביל אותי ולא ישלול את חירותי'. דוקא מפני שאיסור היציאה היה כרוך במות תמות וביותר מפני שנוספה שבועה על הגזירה, נלחץ שמעי בכפליים לנשום את אויר החוץ מירושלים. כך הוריד שלמה בחכמתו את שיבתו של שמעי בדם לשאול, עד כאן דברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ודפח"ח.
ולכאורה יש להקשות מכאן על איסור הכהן לצאת מירושלים, כיצד כובלים אותו ומצירים את צעדיו ומגבילים את תנועותיו? הרי מכבידים עליו וכמעט מכשילים אותו לצאת ולהפר את האיסור? [תשובה פשוטה תספק לנו דברינו לעיל, שבשעת הצורך או לזמן קצר, מותר לו לצאת, וזה בודאי יקל על שהותו שם, שהרי אינו מרגיש שאסור לצאת בכל מחיר]. וראיתי להסביר עפ"י דברי הרמב"ם דלעיל, שהמגורים בירושלים הם נחשבים "לכבודו ולתפארתו" של הכהן, וזה כל ההבדל. בשונה משמעי בן גרא, אין הכהן מרגיש אסור וכבול בירושלים אלא מרגיש הוא את העצמת כבודו-האישי-האלקי, ואשר על כן אין השהות בירושלים מהווה בשבילו מעמסה כבדה ובלתי-נסבלת. גם אנו הזוכים לשבת בבית ה' אמורים להרגיש את הנועם והתפארת [והתפארת – זו מתן תורה, ברכות נח] שבשהותנו במקדש מעט. לפעמים רואים אברכים שנחפזים לצאת מבית הכנסת בתום התפלה [או אולי גם לפני...] והלימוד, והפסוק הכל-כך שגור בפינו "אשרי יושבי ביתך" מהדהד באוזנינו ומקשה – אם הישיבה בבית ה' היא מקור לאושר – מנין הדחיפות לצאת משם. הפתרון הוא להפנים את הכבוד והתפארת להשאר שם, וממילא לא נרגיש כאסירים אלא כבני חורין, ואכן "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"
א] כתב הרמב"ן וז"ל שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים כמו שאמר הכתוב [ישעיה סא י'] 'וכחתן יכהן פאר', כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" יעו"ש באריכות.
ולפי"ז נראה דכל זה שייך לאהרן דעיקר הענין בזה שהכהן גדול ילבש בגדים הראוים לתפקידו דהן בגדי מלכות והוא דין בפנ"ע בכה"ג שילבש בגדים ויהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים. מעתה נמצא דשאני בגדי כה"ג מבגדי כהן הדיוט בעיקר מצותן ודינם, דאילו בגדי כהן הדיוט עיקרם הוא משום דבלא"ה הוי זר וכדאיתא בגמ' זבחים [יז, ב] הכהן בכיהונם - כ"ז שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, ובלא"ה הו"ל כזר דעיקר הענין של הבגדים הוא דכל שהוא מחוסר בגדים אין כהונתו עליו. אולם בכה"ג, מלבד עיקר הדין דמחוסר בגדים הוי זר, עוד יש דין נוסף של לבישת הבגדים לכבוד ולתפארת ושני דינים הם חדא דין דמחוסר בגדים הו"ל זר ודין זה נוהג גם בכהן גדול וגם בכהן הדיוט, ויש עוד דין נוסף בעבודת כה"ג דצריך שיהא לבוש בגדים שיהיה לכבוד וכן הוא בדברי הרמב"ן לקמן [פרשת כי תשא ל"א י'] עה"פ ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן וז"ל "כי בגדי השרד הם בגדי הכהונה עצמם וכו' בגדי היחוד כלומר בגדים שיתיחד לבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכו' והכתוב הזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד כמו שאמר לכבוד ולתפארת וכו' בגדי קודש וכו' וע"כ קראם בגדי השרד בגדי מלכות וכו' ומה שאמר בכאן וכו' ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש עכ"ל.
ובזה מבואר היטב מה דאצל אהרן כתיב [כ"ח ג'] "ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי", ואילו גבי בני אהרן כתיב [שם ד'] "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי", דבגדי כהן הדיוט עיקרם הוא לכהנו לי דבלא"ה אין עליהם תורת כהונה דבאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזר ששימש. אולם בבגדי כה"ג יש שתי מעלות לקדשו ולכהנו, דמלבד מה דע"י הבגדים חלה תורת כיהון דעיקר לבישתם הוא כדי שלא יהא מחוסר בגדים וזר. עוד יש בזה דין נוסף שיהא לבוש בגדי קודש בשעת עבודה לכבוד ולתפארת וכמש"כ הרמב"ן דלכן הן נקראין בגדי קודש וזהו לקדשו ולכהנו לי תרי ענינים אלו, ודו"ק.
ונראה דזהו גם הביאור בדעת הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל"ב שכ' וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים לא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצ"ע כמו הציצית עכ"ל. ובראב"ד שם השיג א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר עכ"ל. ויעו"ש ברדב"ז שכ' דאפשר לחלק דדוקא של כ"ג בין לשרת בין שלא לשרת פטור לפי שכ"ז שירצה היה עובד אבל בגדי כהן הדיוט בשעת עבודה פטור ושלא בשעת עבודה חייב ע"כ. ולפמש"נ הדבר מבואר היטב דשאני בגדי כהן גדול מכהן הדיוט, דאילו בגדי כהן הדיוט עיקרם משום דבלא"ה הוי זר וא"כ אע"ג דהותר לו כלאים כ"ז הוא רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אינו בדין שילבש את הבגדים כיון דאין לו צורך בבגדי כהונה אבל כהן גדול יש דין נוסף של לבישת בגדים לכבוד ולתפארת דצריך להיות לבוש בגדים שיהיה לכבוד ולתפארת ודין זה נוהג כל הזמן גם שלא בשעת עבודה דבעינן שיהא נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים ועל כן הותר לו בגדים אלו גם שלא בשעת עבודה, דאין עיקר הדין בלבישת בגדי כהונה משום דבלא"ה הו"ל זר דאילו מש"ה אינו בדין שילבש בגדי כהונה רק בזמן עבודה. אלא מכיון דיש בלבישת בגדי כהונה קיום דין של לכבוד ולתפארת א"כ בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום וממילא דהותר לו לבישתם גם שלא בשעת עבודה, אע"ג דיש בהם כלאים, ואתיין היטב דעת הרמב"ם.
ויסוד ד"ז יש ללמוד ממש"כ הרמב"ם בפ"ה דכלי המקדש ה"ז וז"ל יהיה לו מוכן במקדש והיא הנקראת לשכת כה"ג וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה וכו' ונמצינו למדין מדברי הרמב"ם דהדין כבוד ותפארת נוהג אצל כה"ג כל היום וא"כ כמו דמשום הדין כבוד ותפארת צריך שישב בלשכתו כל היום, ה"נ משום לתא דכבוד ותפארת הנאמר בכה"ג בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום גם שלא בשעת עבודה וכמש"נ. ובאמת שמדברי הרמב"ם בפ"ח הל"י שם משמע דבשעה שיושב בלשכתו היה לבוש בבגדי כהונה שלו וז"ל שם "כ"ג מניח בגדי זהב בלשכה שלו בלילה או בשעה שיצא מן המקדש" ומשמע להדיא דרק בשעה שיוצא ממנו צריך לפשוט את הבגדים ולהניחן בלשכה אבל כ"ז שיושב בלשכה הותרה לו הלבישה והדברים מבוארים היטב עפימש"כ. [ס' נחלת בנימין]
כבוד לבגדים
ב] מובא בגמרא בברכות [ס"ב]  "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל וגו' אריב"ח כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר והמלך דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
מה עומק הקשר בין ביזוי הבגדים להנאה שמפיק מהם, שכתוצאה מביזוים, נענש שלא זכה ליהנות בהם? אם מחפשים מידה כנגד מידה, אולי היה  ראוי יותר שיתבזה בעצמו ע"י בגדים? אם ביזה – יתבזה! לא? תחת הזאת, הגמרא מעמידה בביאור עונשו ביזיון הבגדים מול תפוקת הנאה, ודבר זה דורש ביאור.  
יש כאן מסר עמוק. ישנן שתי מיני תועליות להנאות אנושיות, א' - יש ההנאה המגושמת-חומרית-גופנית שבה האדם שוה לכל בע"ח. ב' יש תועלת נוספת, שלפעמים ההנאה יוצרת רושם על רוחו של האדם, על כבודו ודימויו העצמי. דבר זה אינו קיים בבעלי חיים. אצלם אין דימוי עצמי ואין כבוד עצמי כי אין אפילו תודעה עצמית. בעל חי אינו מסוגל להגיד על עצמו, לדוגמה - "אני פרה. אין לי הרבה שכל. תפקידי ליצור הרבה חלב לבני אדם כדי שיוכלו להכניס אותו לקפה שלהם ולעבוד את בוראם עם הרבה קפאין. אני לעולם לא אזכה ללמוד בישיבה כי אני בסך הכל פרה. עלי להשלים עם המציאות ולעבוד את בוראי לפי כוחותיי הפרה-איאים לאכות הרבה עשב ולשמוח בחלקי שלפחות לעולם לא אהיה בחובות וגם לא אצטרך אף פעם להתגייס לצבא [או להשתמט מגיוס]". לא. לפרה אין תודעה עצמית. זו מתנת שמיים הניתנת אך ורק לבני אדם.   
איזה סוג הנאה הוא העיקר? הגשמי-גופני או הנפשי-רוחני? ברור ואין צריך לומר. צריך תמיד להחדיר לתודעתנו שיסוד הדבר ועיקרו היא אותה התועלת האנושית-רוחנית-נפשית-ערכית שבה יש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם לעומת בעל חי.
הבגדים עשויים לתכלית חשובה ומובנת - הגנה מן הקור, זאת היא תכליתם הפשוטה שגם כל בע"ח מרגיש, ויש להם תוספת הגנה בטבעם, הלבוש הטבעי שלהם, עורם ושערם או צמרם וכיו"ב. יש יתרון נוסף לאדם שמנא הם מכבדותיה [הבגדים מכבדים אותו -  שבת קי"ד], הכבוד הנמשך מהבגדים שהאדם מתהדר בהם בתור אדם המעלה, חשוב ונכבד, הראוי לו לפי יתרונו השכלי-נפשי-ורוחני. אדם שמכבד את עצמו, מרגיש את ערכו, ויש לו דימוי עצמי חיובי, יתנהג בהתאם למעמדו הרם. וידוע מה שהשריש הסבא מסלבודקה זצ"ל במושג גדלות האדם, שאם אדם מעריך את עצמו וחשיבותו ונכבדותו, יתנהג בהתאם. המזלזל בעצמו, עלול מאד להתנהג בצורה זולה [המילה "זלזול" פירושו "זול זול". וכך כל מילה בלשון הקודש שמורכבת מאותה מילה פעמיים, כמו "לגלגל", "לבלבל", "לפלפל" ועוד עוד, הכוונה לחזרה על אותו דבר פעמיים רבות. למשל, את השכל אין מבלבלים ע"י דבר שטות יחידי אלא ע"י ריבוי שטויות]. לכן תלמידיו הקפידו על לבוש מהודר ומכובד. ועד עצם היום הזה, בחלק מהישבות הצועדים בדרך הסלובודקאית, הושם דגש רב על בגדים מהודרים ומשובחים. [ויש דורשים לשבח ויש לגנאי. אנחנו דורשים לשבח, בתנאי שמתקיים "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים"].
 אשר על כן, ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העיקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, לכסות ערותו ולהלבישו בצורה מהודרת ובהדר כבודו, ומפני הטעם העיקרי הזה נזדמן ג"כ ההכרח הטבעי-המשני-הטפל-השולי-יותר, שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מקור. זכינו לדין שהמטרה העיקרית של הבגדים היא ההוד, ההדר והתפארת, ונגררת אחריה המטרה הטבעית-חומרית.
מעתה, מובן היטב, שהמבזה את הבגדים, שפוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה, שצריך הדבר שממנו יוצא מקור לימוד מוסרי שמועיל ליישר מדותיו של אדם כמו הוקרת רעיון הבגדים מפני תכליתם המוסרית, מפני שהכבוד האנושי מונע את האדם מכמה דברים פחותים, מלרדת לשפלות של מצב הבהמה. וכל המזלזל בו בערכו המוסרי, ראוי להיווכח שבהשפלת הערך המוסרי של הבגדים לא ימלאו הבגדים את מטרתם, כלומר שרק התועלת החומרית תמצא ביטוי, אלא צריכים הם להתכבד ולהיות מחוברים תמיד עם ערך התכלית המוסרית, שאז יכיר האדם את ערכם של הבגדים, וערך המצות התלויות בהם כציצית וכלאים, שמחברים את צד הכבוד עם צד ההנאה שבהם.
ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שבכל מקום שאנו מוצאים הנאה מורגשת-חושית יחד עם תכלית מוסרית, שתמיד נתמקד בצד המוסרי.
לדוגמה – אדם מתחתן. יש כאן בהחלט הרבה גשמיות. האשה ב"ה מכבסת-מבשלת-אופה- מנקה-מקרצפת-מטפלת וכו' וכו'. נכון שאנחנו מברכים "שלא עשני אשה" אבל צריך להרגיש גם המון הכרת הטוב שעשה לאשה - אשה. למי יש סבלנות להיות עם הילדים כל הזמן אם לא האשה?? מי מסוגל לעשות אין-ספור כביסות לבגדים כאשר הוא יודע בוודאות, שיתלכלכו ויצטרך עוד הפעם לכבס? "ברוך שעשה לאשתי אשה"!! ויש כמובן תועליות נוספות שאין כאן המקום לפורטם. "מצא אשה מצא טוב".
מצד שני, יש צד רוחני ונפשי. האשה משלימה את הגבר. הרגש הנשי, המבט הנשי, הצריכים הנשיים המיוחדים, הרוחניות הנשית, התמימות הנשית, החצי מנשמתנו שהן מספקות לנו, כל אלו ועוד ועוד, מעניקים לנו חיים רוחניים מלאים יותר, שכל דפי הגמרא בעולם לא יכולים לספק לי. אם היה מספיק ללמוד ותו לא, הקב"ה לא היה מצווה עלינו להתחתן ולפרות ולרבות. כידוע לכולם, חיי משפחה כרוכים בהרבה ביטול תורה. אלא מכאן הוכחה שכדי לטפס אל הפסגה לשלימות אנושית ורוחנית, צריך להתחתן. 
השאלה הניצבת בפנינו היא – במה להתמקד? בצד הגשמי-חומרי-עולם-הזה-אי או בצד הערכי-נפשי-רוחני? עפ"י היסוד שהנחנו, ברור ופשוט שצריך להעריך את שני הצדדים אבל נקודת הכובד היא הצד הקדושתי.  
דוגמה נוספת [מתוך שלל הדוגמאות הקיימות] – אכילה. קיים צורך גשמי לאכול וכמו שבהמה אוכלת, גם אנחנו אוכלים. ויש גם צורך רוחני לאכול, כדי לברך, שיהיה כח לעבוד את ה', ולצדיקים יודעי ח"ן להעלות את הניצוצות שבאוכל וכו' וכו'. על מה הדגש? רוב האנושות מתמקד אך ורק בצד הגשמי והנאה החושית של האוכל. אני אפילו שמעתי [ולא ביררתי ובאמת קשה להאמין] שיש אנשים על כדור הארץ, אותו כדור הארץ שבו אנו חיים, שמכניסים אוכל לפה מבלי לברך את ה' קודם וגם אח"כ. לא יאומן כי יסופר. מלעיטים עצמם כמו פרה, וממשיכים הלאה.
יהודי המכבד את עצמו, את ערכו ואת נשמתו, אוכל בצורה מכובדת, עם ברכות בכוונה ומתוך מודעות שתכלית אכילתו מתרוממות הרבה מעבר לכמות וסוגי התבלינים שבאוכל. זה גם מחייב את האדם לשמור על תזונה בריאה. מי שאוכל רק כדי להפיק ריגוש רגעי, אינו מתעניין בהשפעת האוכל על גופו לאורך זמן. הוא חי את ההשקפה "העשווית" של "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי" ולא מתחשב בתוצאות. אבל האוכל למען עבודת הבורא יתברך, מקפיד שהאוכל יתרום לבריאות גופו לטווח הארוך כדי שיוכל לעבוד את ה' לאורך ימים ושנים טובות.
וכבר כתב הרמב"ם, שאם ישמרו על הדיאטה שלו, לעולם לא יהיו חולים. הבה ננסה לגרום לכך שהרופאים יצטרכו לחפש פרנסה אחרת מהעדר חולים. הצעד הראשון הוא תזונה נכונה.
ישמע חכם ויוסף לקח.
ג] ועי' עוד בדברי הגמרא בברכות על כריתת מעילו של שאול בס' משנת רבי אהרן ח"א עמ' ע"ג שכך היא המציאות בעצם, שהמבזה דבר אינו יכול ליהנות ממנו ע"כ עיי"ש. ויש אולי להוסיף שזה מסביר גם את הגמרא שהתוהה ומתחרט על מעשיו הטובים, מאבד את זכות עשייתם, והביאור הוא שמי שאינו מעריך את חשיבות המצוה ומאמין שאינה שווה כלום, לא יכול ליהנות ממנה [עי' פחד יצחק יו"כ מאמר ו' ותבין יותר בעומק].  ומידה טובה מרובה. כגודל ההערכה – כך גודל השכר. ולכן אין לשער את חשיבות לימוד המצוות בעומק כדי לקבל מושג על רום תכליתן.
וכדרך ה'משנת אהרן' ביאר בשפתי חיים [ח"ג ע' קס"ט] מה שנאמר בסנהדרין צ"ט א' המבזה את המועדים וכו' אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב דאין זה עונש אלא תוצאת התנהגותו של המבזה את הקדושה ע"ש. 

שבת שלום ואורות אין סוף!!!! תיאור: 珞 תיאור: 