יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

להעלות הכל

כל אהבה חומרית היא בעצם אהבה אלוקית שירדה והשתלשלה בסתר המדרגות. כל פחד מוחשי הוא למעשה יראה אלוקית מוסתרת. כל יופי חומרי הוא בעצם זוהר אלוקי שהשתלשל וירד למטה. עלינו לרומם את האהבה והיראה החומריים ולהשיבם לאהבה ויראה מהבורא. להעלות את כל יופיו של העולם לתפארת אלוקית. 

הבעש"ט 

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

הגדרת האמונה

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה. ותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה. ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

חלומות

יוסף היה מומחה בחלומות. הוא בעצמו חלם חלומות מופלאים וידע גם לתת פתרון הולם לחלומות של זולתו.

בהתחלה החלומות גרמו לו בעיות ובעקבותיהן נזרק לבור של נחשים ועקרבים ונמכר לעבד. אבל בסוף החלומות גרמו שמונה משנה למלך מצרים.

מסקנות:

א] תחלום ותאמין בחלומות ואל תתיאש כי בסוף יתקיימו [אם הם אמיתיים] כמו יוסף, שבסוף באמת קיום בו "המלוך למלוך עלינו".

ב] אם יש לך כשרון, זה המפתח שלך להצלחה בחיים ואל תתן למכשולים בדרך לייאש אותך.  

אומללה היא הריאליות

כמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית. כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל. המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה. העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד. מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו. ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו. ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.

חשיבות המעשה

צריכים לבאר, איך המעשים כולם, הדינים ופרטי המצות, נובעים מהדעות ומהרגשות, שהם הם יסודי הנפש של האומה, והם בונים את המחשבה ואת הרגש הלאומי ע"י פעולתם החוזרת. וכשמבטלים מהמעשה, הרגש והמחשבה הולכים וחרבים, והנשמה מתדלדלת, ורקב נורא הולך ונוסס.

צאן מרעיתי

החזיון הרזי מדבר כח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל. יחש גדול יש לרועה עם צאנו. השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו. היצירה הכניסה אוצר חיים זה, בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד - שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה - ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו. אי אפשר להאנושות שתוציא מקרבה מין נשמות, כנשמותיהן של ישראל. שאיפה אחרת לגמרי יש בהן שאינה נמצאת במציאות בכל משפחות האדמה. במעמד זעיר של חיים כמדתה של נשמת כבש, הפעולה הנטיית של הרועה הטבעה עמוק מאד. הולך הוא זרם החיים ומתעלה, משתכלל דרך כמה צינורות, לפעמים במהלך הדרגי ולפעמים בדליגה ג"כ. אלה צאן קדשים בית ישראל הנה. נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו. ואתן צאני מרעיתי אדם אתם.

שמחת ההויה

כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה. מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים את השמחה. יורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים, משלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו, הולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.

נפלא מאד. אין לשמוח משום תקוות מפונטזות והזויות למיניהן או משום כל מיני משאלות לב שאולי יתגשמו בעתיד [ואולי לא [...], אלא משום עצם מציאותה של ההויה שהיא בשורשה שמחה ועליזה. בחינת שמחה שאינה תלויה בדבר.