יום שלישי, 16 בינואר 2018

שימוש בסמים



שאלה:

האם קיים איסור הלכתי עקרוני לקחת 'סמים קלים'? (כגון תוצרי עשב הקנאביס: מריחואנה, חשיש, גראס)

תשובה:

על פי הלכה אסור לקחת סמים, אפילו סמים קלים [חוץ ממצבים רפואיים מסויימים ועל פי הוראת רופא מוסמך]

מקורות:

א. כתב רבינו הזקן בהלכות נזקי גוף ונפש (ס"ד): "אין לאדם רשות על גופו כלל". ועוד כתב בהלכות שמירת גוף ונפש (סי"ד): "שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו".

הבית יוסף מסיים את שולחן ערוך חושן משפט במילים אלו: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות כו', כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכות מרדות, והנזהר מהם – עליו תבא ברכת טוב".

על מילות הסיום של השולחן ערוך "עליו תבא ברכת טוב", כתב באר הגולה בשולי הגליון: "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא מטעם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם".

כלומר, גוף האדם אינו בבעלותו אלא ניתן לו כפיקדון כדי לעבוד באמצעותו את בוראו. לכן מחובתו לשמור על הגוף ואסור להסב לו כל נזק.

עובדה ידועה ומפורסמת היא, אשר השימוש בסמים, כולל אלו הנקראים 'סמים קלים', מזיק לגוף. לא לחינם נכללים כל הסמים הנזכרים לעיל בשאלה בחוק "פקודת הסמים המסוכנים תשל"ג-1973". ממילא מובן שהשימוש בהם כרוך באיסור של השחתת הגוף.

וכך כתבו הלכה למעשה גדולי הפוסקים בדור האחרון –

הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ו יו"ד ח"ג סי' לה): "הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא), פשוט שהוא דבר אסור כו' שהוא מקלקל ומכלה את הגוף".

הרב שלמה זלמן אוירבאך במעדני שלמה (עמ' קמח): "שודאי יש איסור מצד הדין לקחת סמים כו', דלקיחת סמים כמו שעושים ברחוב ודאי מזיק את גופו ואסור משום חבלת גופו דאיסור גמור הוא כו'. בסמים דאסור בכל העולם והנתפס בזה נידון כעבריין הוא ודאי משום שדעת כל הרופאים דהוא דבר שמזיקו, ואסור".

הרב עזרא בצרי (מבית הדין הרבני הגדול) בספרו דיני ממונות (ח"ד עמ' קיז-קיח): "לקיחת סמים אסורה בהחלט". ונימק: "זה הורס את הגוף ואסור לנו לגרום לגוף נזק, ובסמים חזקים – סופם להמית".

בשו"ת אשר חנן (ח"ח סי' לט) כתב: "המסקנה ברורה שאסור מן הדין להשתמש בסמים אפילו הקלים שבהם וקרוב הדבר לאיסור מהתורה משום כילוי הגוף והנפש" (והוסיף שמי שכבר נעשה 'מכור' לסמים כאלה ואחרים, עליו לגשת למכוני גמילה ולטפל בבעייתו).

הרב אליעזר שלמה שיק (מוהרא"ש) בספרו אשר בנחל (חל"ד עמ' לד) כתב: "אדם המעשן סמים זה פשוט מסוכן מאד, כי הסמים שורפים ואוכלים ומפסידים את תאי המוח עד שמאבד את שפיותו לגמרי". [וכך כתב הרב אהרון זכאי, ראש ישיבת אור יום טוב, בספרו הבית היהודי (ח"א עמ' רמד) ובספרו ישועה והצלחה (עמ' 46). וראה קונטרס ובחרת בחיים (וייס, עמ' כ)].

ב. ישנם שרוצים להתיר לעצמם את השימוש בסמים הנזכרים בשאלה, על פי שמועות שונות שטוענות שהם אינם מזיקים, או על סמך נסיונם האישי – שבעבר השתמשו בסמים אלו במשך תקופה ארוכה ולא הבחינו בנזק כלשהו שנגרם מכך, או בהתבסס על העובדה שיש כמה מדינות בודדות בעולם (כגון קולורדו) שלאחרונה התירו את השימוש במריחואנה.

אך עליהם לזכור ששמועות מגורמים בלתי מדעיים, או תחושות סובייקטיביות של האדם עצמו הנוגע בדבר, אינן יכולות לעמוד כנגד דיעות מומחים בתחום זה (וראה אגרות קודש הרבי ח"י עמ' כא: "שהתורה מתחשבת עם חוות דעת הרופאים, ובחוות דעתם תלוי פסקים מיוחדים אשר בשולחן ערוך, ומהנהגתו של כל אחד ואחת הוא לעשות כהוראת הרופאים בהנוגע למעשה בפועל ממש". וכן הוא בכמה מקומות).

בפסקי דין ירושלים (ח"ז עמ' תקמ בראשות האב"ד הרב אברהם דוב לוין) התייחסו הדיינים לנושא זה, והסיקו: "בעישון המרחואנה חלוקות הדעות בין המומחים אם יש בו סכנה לבריאות הגוף והנפש וממילא יש בדבר איסור של מזיק עצמו בידים שהוא איסור תורה, או שאינו סכנה ממש, יש אומרים בכה ויש אומרים בכה, ומקובלת יותר דעת המחמירים".

זאת ועוד, גם אילו היה מוטל ספק גמור בדבר הסכנה שבסמים הנ"ל, היה אסור להשתמש בהם מכוח ההלכה המחייבת להיזהר גם מספק סכנה. כך כותב הרמ"א ביורה דעה (סי' קטז ס"ה): "יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור".

באשר לטענה שיש מדינות בודדות שהתירו להשתמש בסמים מסוימים, הנה כנגד זה נשמעת גם טענה הפוכה – שמאז אותו 'היתר' חלה עלייה בתאונות הדרכים ובמקרי ההתאבדויות והרצח באותם מקומות, בהשפעה ישירה של השימוש בסם 'המותר'. מובן איפוא שאין ללמוד מאותן מדינות שום צד קולא בנושא זה.

ג. בנושא זה ראוי לצטט כמה קטעים מתוך 'נייר עמדה' משנת 2014, שכתב ד"ר יהודה ברוך, יו"ר החברה לטיפול בהתמכרויות, בו הוא מגדיר את "מקומם של החומרים הללו [=מריחואנה וחשיש] מבחינה רפואית, ואת המשמעות הרפואית של צריכתם, לנוכח מכלול הידע העדכני שהצטבר בספרות המדעית" –

"מריחואנה, חשיש ודומיהם הם חומרים האסורים לצריכה ברחבי העולם (פרט למספר מצומצם מאוד של מקומות) ומוגדרים מבחינה משפטית כסם מסוכן".

"שימוש במריחואנה, חשיש ודומיהם נמצא בהקשר סטטיסטי מובהק וברור עם נוכחות של הפרעות נפשיות רבות, והבולטות הן: חרדה, הפרעות מצב רוח, הפרעות פסיכוטיות, הפרעות אישיות, התמכרות והפרעות הקשורות לצריכת חומרים פסיכואקטיביים אחרים. בנוסף, צריכת מריחואנה, חשיש ודומיהם, נמצאה במתאם הדוק עם תפקוד מקצועי וחברתי ירוד. יתרה מזו, קיימות השפעות גופניות לא נפשיות מוכרות ושכיחות הכוללות נזק למערכת לב-ריאה, ופגיעות בקואורדינציה ובזיכרון".

"דיווחים של רבים כי הצריכה הפרטנית על ידם בחומרים אלו מביאה להשפעות נטו חיוביות, וכן דעת הקהל שהפכה יותר אוהדת לנושא השימוש, אינם מגובים במידע מחקרי מבוסס ואמין, וסביר להניח שמקורם בהשפעה פרטנית, שנתפסת כחיובית, מבלי שנבדקה אמפירית כו'. יתירה מכך, ידוע כי אנשים מתקשים לזהות נזקים שנגרמים על ידי חוויה נעימה, שנתפסת כחיובית בעיניהם, ולפיכך לא ניתן לצפות כי אנשים מהשורה יזהו בקלות השפעות לוואי הנגרמות על ידי הצריכה של חומרים אלה".

"אנו ממליצים להמשיך במתן קנביס רק במצבים רפואיים שבהם לא קיימת אפשרות טיפולית מוכחת ובטוחה יותר".

[ראה גם ספר שיעורי תורה לרופאים (ח"ג סי' רא עמ' 409, הובא גם בספר ערכי רפואה ח"ב עמ' ד) בשם הגרי"ש אלישיב, שחולה במחלה סופנית ומייסרת רשאי ליטול סמים שונים כדי להיכנס להזיות – "שהסברא אומרת שאם ימלאו את משאלתו ובצורה כזו שהוא מבקש יקלו על סבלו ועל ידי זה נאריך את שעות חייו במדת מה"].

ד. טעמים נוספים למניעת השימוש בסמים:

פגיעה בצלילות הדעת – ראה שו"ת אגרות משה (שם): "אף אם נמצאו אנשים בריאים שלא מזיק להם כל כך, אבל מקלקל הוא את הדעת ואינם יכולים להבין דבר לאשורו, שזה עוד יותר חמור".

פגיעה בזיכרון – ראה שו"ת אשר חנן (שם), שכיון "שהוכח מהרפואה והמחקר ששימוש בסמים בצורה מתמידה, איזה שיהיה קלים או קשים, פוגעים בזכרון ובכח למידה כו' ואותם כו' שמשתמשים בזה גורעים גם מהלימוד תורה שעסקו ויעסקו, ולפי זה יש עליהם תביעה נוספת מלאו 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים' (דברים ד ט), וכדאמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו השמר לך וכו', ורנב"י ס"ל דעובר בג' לאוין (מנחות צט: ועיין בריטב"א יומא לח:)". וראה מה שכתב התוספות יום טוב על דברי המשנה באבות (פ"ג מ"ח) "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו כו' הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מליבו" – ופירש התוספות יום טוב (ד"ה עד): "כלומר, שישב ויפנה לבו לבטלה ובזה יסירם מלבו, ואף על פי שאינו מתכוין שעל ידי כך יסורו מלבו". מבואר בדבריו שכל אדם העושה פעולה הגורמת לשכחת התורה, גם אם אין זו כוונתו – הרי זה מתחייב בנפשו. והוא הדין בנידון דידן.

[וראה ספר הלכות תלמוד תורה להרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה פרק ד (עמ' 334) בשם ספר מעלות התורה (לר"א אחי הגר"א): "לכאורה קשה מה שכתוב השמר פן תשכח, איך שייך אזהרה בשכחת דבר, שאינו מסור בידו של אדם. ונראה דהכי פירושו, השמר לך מדברים הגורמים שכחה, והוא רוב אכילה ושתיה ורבוי כסף וזהב נחלאות וקנינים וכמו שכתוב פן תאכל ושבעת ובתים מלאים וגו' ושכחת וגו'"].

גירוי יצר הרע בעצמו – בשו"ת אגרות משה (שם) כתב: "ועוד שהוא גורם תאוה גדולה אשר הוא יותר מתאוות אכילה וכדומה הצריכים לאדם לחיותו, ויש שלא יוכלו לצמצם ולהעביר תאוותם, והוא איסור החמור שנאמר בבן סורר ומורה על תאוה היותר גדולה שיש לו לאכילה אף שהוא לאכילת כשרות, וכל שכן שאסור להביא עצמו לתאווה גדולה עוד יותר, ולדבר שליכא שום צורך לאדם בזה כו', וגם גורמים לאיסורים הרבה אחרים לבד זה".

ביטול מצות קדושים תהיו – עוד כתב בשו"ת אגרות משה (שם): "ועוד איכא איסור העשה דקדושים תהיו כפירוש הרמב"ן בחומש". והסביר את הדבר בטוב טעם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, בספרו מאהלי תורה (עמ' 195 ואילך): "קדושים תהיו, בשתי מילים אלו דורשת התורה, לדעת הרמב"ן, שלא להסתפק בקיום פורמלי של המצוות, אלא לקדש את החיים כולם על פי תורה כו'. עישון סמים, שפירושו הסתלקות מחיי ההכרה ופעילות ריאלית – לעולם של דמיון ושל העדר אחריות, הוא ללא כל ספק מעשה הנוגד את דרישת התורה קדושים תהיו" (וראה מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' נז).

התמכרות וכילוי ממון – בגמרא פסחים (קיג, א) איתא: "אמר ליה רב לחייא בריה לא תשתי סמא". ופירש רש"י: "לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון ווסת ויהא לבך שואלך ותפזר מעות". והרשב"ם הוסיף על דברי רש"י: "ואפילו לרפואה לא תישתי אם אפשר לרפואה אחרת". כלומר, רב הורה לבנו להשתדל להימנע משימוש בסמים שונים, אפילו אלו שיש בהם תועלת לגוף, כיון שהדבר ממכר ומכלה את ממונו של האדם (ראה בן יהוידע שם. אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב עמ' 367. קונטרס ובחרת בחיים, וייס, עמ' כ. קונטרס מעלה עשן עמ' 37. נחלי בא גד החדש ח"א עמ' 280 ואילך. פירוש נוסף בדברי רב ראה באוצר מפרשי התלמוד שם עמ' תקלב בשם הגהות מצפה איתן ליעב"ץ). יש לציין שבנוגע לסם המריחואנה פורסם מחקר ש-1 מכל 11 משתמשים נעשים מכורים אליו, ראה:http://www.drugabuse.gov/publications/drugfacts/marijuana.

טומאה – בספר אוסרי לגפן (ח"ח, שו"ת מילי דחסידותא אות תקנט עמ' שצד) כתב בשם המקובל הרב חיים כהן (החלבן): "איסור גמור מהתורה [להשתמש בסמים קלים], דיש בהם רוח טומאה וגורם לפגם הברית במזיד או בשוגג לכל מי שיקח אותם בין איש בין אשה כו' (ולכן מכניס בו רוח של זלזול במצוות ובתלמידי חכמים וכיו"ב). ושמעתי שמוהר"ן [מברלסב] שהיה חולה שחפת הריאה, ידע שתרופתו עשב הגראס, ולא רצה להשתמש בו משום רוח הטומאה שבו ולכן לא היה לו רפואה. והוסיף וקילל את הגראס הצומח באומן שלא יהיה לו כוח המשכר, ועד היום כן הוא. ולענ"ד הוא מעין דפעור, שגרם ליצר הפקרות כו'. ויזהר לא לישון בחדר אחד עם אותם שהשתמשו והכניס בהם רוח רעה בר מינן".

פריקת עול – בספר הנ"ל (חלק הדרשות פרשת בלק ענין פעור עמ' קלט) הקשה: "איך הצליחו בנות מדין לפתות את בני ישראל לעבודת הפעור ולזנות"? ותירץ: "והנעל"ד להציע לפי מה שרואים היום קליפת הסם (וידוע דאסל"ם אותיות ס"מ… כמו שכתב הרמ"ד ואלי, והם הפיצו את הסמים בעולם), והיינו דיש מיני עשבים, החל מהצמח הנקרא גרס (ר"ת גסות רוח) וכלה בכל מיני פטריות רעילות וכיוצא בזה, שעל ידי עישונם או בישולם במים מביאים האדם להזיות ודמיונות ושכרות עד שמואס במצוות מעשיות ובכל סוגי מסגרת כו', ממאיסה בעיניו דקדוק המצוות ומפילה עליו עצלות נוראה (עד שבטל אצלו זמן קריאת שמע ותפילה וכיוצא בזה), ומאידך יכול לקבל גאוה ולכפור בדברי חז"ל וכיוצא בזה. והנראה ששורש קליפה זו היא קליפת הפעור שענינו לפרוק עול ולהתיר כל דבר גסות כו'. ואפשר דאותו משוגע מיסד כת האסל"ם גם כן קיבל דמיונותיו מעשבים אלו. וכן בנות מדין עירבו ביין העמוני אחד מעשבים אלו וזה גרם לכל השותה להיכנס להזיות עד שהכל נדמה לו כמישור, ובכן נמשך לפעור לחזק הענין, ומשם לזנות (וכל זה מלבד מה שעובר בלקיחת סמים על ולא תתורו גו' ועל המצוה התמידית דיראת שמים, ועל הלאו של אל תפנו אל האלילים – אל תפנו אל מדעתכם וד"ל)".

ה. יש שמתלוננים על פשר האיסור לקחת סמים, וטענתם בפיהם: במה שונה לקיחת סמים משתיית "משקה חריף" שאינה אסורה?

על כך יש להשיב: ראשית, עצם העובדה שרוב מדינות העולם אוסרות את לקיחת ומכירת הסמים – אפילו הקלים שבהם – לחלוטין, ואילו את שתיית ומכירת האלכוהול הן מתירות (בהגבלות מסוימות), מוכיחה שלדעת המומחים ובעלי הניסיון בתחום זה – לקיחת סמים קלים מסוכנת הרבה יותר מאלכוהול. כל בר דעת מבין שיחס שונה זה אינו שרירותי, אלא מתבסס על שקלול המאורעות שאירעו בעקבות לקיחת סמים לעומת אלו שאירעו בעקבות שתיית אלכוהול.

מביני דבר אף יודעים לתת טעם להבדל שבין השנים: השימוש באלכוהול כרוך בכמה קשיים ותופעות לוואי, כגון – נדרשת כמות גדולה המקשה על השימוש והסתרתו, הטעם דוחה, התחושה רעה בבטן ובכלל, יש סחרחורות וכאבי ראש והקאות, קשיים אשר מחלישים מעט את ההתמכרות וממילא את סכנת השימוש; לעומת זאת הסמים השונים מביאים לשיכרון בלי כל כך הרבה תופעות לוואי, ומאידך הכמות הקטנה הנדרשת מאפשרת שימוש נוח וחשאי. דבר זה מגביר את אפשרות ההתמכרות וממילא את הסכנה הכרוכה בכך.

עוד זאת והוא עיקר – ה'הנחה' שכל שתיית אלכוהול מותרת אינה נכונה!

שתיית אלכוהול המביאה לשכרות אכן אסורה!!!

בגמרא ברכות (כט, ב) מצאנו שאמר אליהו הנביא לרב יהודה: "לא תרוי ולא תחטי". כלומר, אל תשתכר כדי שלא תחטא! [וראה גם גמרא סנהדרין (ע, א): "למי אוי למי אבוי כו' – למאחרים על היין"].

המשנה באבות (ג, י) מונה את "יין של צהרים" בין הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם", ובטעם הדבר מפרש רש"י: "שמביאתו לידי שכרות".

עוד מצאנו במדרש הגדול (בראשית ט, כא): "קשה היא השכרות שהוקשה לעבודה זרה כו'. ואמרו חכמים כל המשתכרחוטא ושוטה".

ובמדרש תנחומא (פרשת נח יג): "נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה".

מביטויים אלו אנו למדים שחז"ל רואים את השכרות בעין שלילית לחלוטין.

על פי זה פסק הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ג): "כל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה" [ומלשונו "כל" משמע שהכוונה לכל אדם ולאו דוקא ל"חכם" שהזכיר בתחילת ההלכה. וראה גם לחם משנה שם (ה"ד) אודות כללות דברי הרמב"ם בפרק זה: "דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי תלמיד חכם מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר". וראה עוד קובץ הערות ועיונים י"ד ניסן תשמ"ו (עמ' ג-ד)].

הבית יוסף בהלכות פורים (סי' תרצה) כתב בשם הארחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל: "שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן".

עוד כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו ה"כ): "שהשכרות כו' אינה שמחה אלא הוללות וסכלות כו', ואי אפשר לעבוד את השם כו' מתוך שכרות". ובכן, היעלה על הדעת שיהודי – שכל קיומו הוא בכדי לעבוד את בוראו כמאמר חז"ל "ואני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פ"ד מי"ד) – יהא רשאי להכניס את עצמו ביודעין למצב של שכרות בו "אי אפשרלעבוד את השם"?!

ממקורות אלו עולה שעל פי תורה שתיית יין מותרת אך ורק בתנאי שאינה מביאה לידי שכרות, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (שם): "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו כו'. ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת".

[רק יום אחד בשנה, בפורים, יש אומרים שנצטווינו "לבסומי" כלומר "להשתכר" (דעת רבא במגילה ז, ב. וראה בית יוסף סי' תרצה שלדעת הר"ן "אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי" – וזאת מחמת המאורע "דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לרבי זירא". שתי הדיעות הובאו בלבוש או"ח סי' תרצה ס"ב ובשו"ע וברמ"א שם). גם על דברי דעה זו הקשו הפוסקים – "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול"? ותירצו – "מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה – כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה – ולכן חייבו חכמים להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין" (אליה רבה שם ס"ק א. ביאור הלכה שם). הרי שהשכרות בפורים, גם לדעה המתירה אותה, היא דבר היוצא מן הכלל. וגם לדבריהם – זה רק "למצוה, ולא לעכב" (שם). כלומר לא חובה גמורה].

את 'איסור' השכרות אנו מוצאים במפורש גם בדברי הרבי בלקוטי שיחות (חכ"ב עמ' 297): "ידועים דברי רבותינו נשיאינו הקדושים כו' נגד ענינים כאלו, זאת אומרת נגד שתיית משקה בכלל, מלבד בזמן שמחה וגם אז במדה מוגבלה וכל אחד ואחד באופן המתאים אליו – זאת אומרת: באם יש חשש ומורא שישתכר אפילו במדה קטנה של משקה – גם במידה זו אסור ענין השתיה כו', ובימינו אלה דרישה זו עוד תקיפה וחמורה יותר כו', בעקבתא דמשיחא מתגבר חשך הגלות ובמילא גם חומר הגוף, שלכן ענין האמור (לא רק במדה להשתכר אלא השתיה בכלל) עלולה להגביר את החומר ולהביא על ידי זה לכמה תוצאות שליליות ואסורות".

היה אדם שכתב לרבי שהוא נוהג לשתות משקה חריף בצנעה בביתו. הרבי השיב לו על כך: "נבהלתי לשמוע"!!! והוסיף: "ובצנעה – גרוע מבפרהסיא" (התקשרות גליון תרסד עמ' 18, מתשורה לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52).

מכל הנ"ל עולה ברור שהשכרות אסורה על פי הלכה ומנוגדת לרצון הרבי.

על פי זה מובן שגם אילו היה אמת בדברי המתלוננים שסמים קלים השפעתם דומה לזו של האלכוהול, הנה כשם שלכל הדעות אסור ליהודי להביא את עצמו לשיכרון על ידי אלכוהול, כך אסור לו להסתמם באמצעות סמים אפילו הקלים שבהם! (וראה שו"ת השבי"ט ח"ג סי' ג).

ואל יאמר האדם, כשם שקצת אלכוהול מותר לשתות – כך מותר לקחת "קצת" סמים קלים. השוואה זו אינה נכונה כלל, כי קיים הבדל משמעותי מאוד בין אלכוהול לסמים קלים. שתיית אלכוהול בכמות קטנה – שאינה מביאה לשכרות – לא רק שאינה מזיקה אלא יש בה אף תועלת הן לגוף והן לנפש, לגוף – היין מסייע לעיכול (כדברי הרמב"ם הנ"ל), ורפואת ימינו טוענת שאלכוהול במשורה אף מונע מחלות לב (אנציקלופדיה הלכתית רפואית תשס"ו ח"ז עמ' 631), ולנפש – קיום מצות חכמים בשתיית יין בקידוש והבדלה ובליל הסדר, וכן סיוע להתעוררות שמחה בזמנים מתאימים (כדברי הרבי במכתב הנ"ל) וכמאמר הפסוק "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו); לעומת זאת הסמים הקלים – כמות קטנה שאינה מביאה לשיכרון חושים הינה חסרת כל תועלת ויתכן שרק משחיתה את הגוף (כאמור לעיל אות א), ואילו כמות גדולה שמביאה להסתממות – אסורה עקרונית על פי חז"ל והפוסקים המובאים לעיל, מלבד איסור השחתת הגוף הנ"ל. זאת ועוד, כפי שנתבאר לעיל השימוש בסמים ממכר מאוד בנקל, בשונה מהאלכוהול, וזו סיבה נוספת להימנע אפילו משימוש מועט בסמים.

לסיכום, כשם ששכרות מאלכוהול אסורה, כך הסתממות – אפילו מסמים קלים – אסורה באופן עקרוני. ואפילו לקיחה מועטת של סמים קלים שאינה מסממת אסורה, מחשש להשחתת הגוף ולהתמכרות.

ו. מן הראוי לצטט כאן את מכתבו של הרב שמואל אליהו שליט"א, בנו של הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל ורבה של העיר צפת, בענין הפיתוי הנורא של "סמים קלים" (מופיע באתר 'הרב מרדכי אליהו' ובאתר 'כיפה'):

"הנסיון שיש לי עם סמים הוא, לצערי, רב מידי. בתפקידי כרב נתקלתי פעמים רבות באנשים שניסו לראות מה זה סם. מתוך שיעמום או מתוך מצוקה, מתוך כאב או מתוך לחץ של חברים. בקיצור ניסו ונפלו. הם אמרו: זה רק חשיש, זה רק גראס, זה רק עשב, זה לא סמים, יש מקומות שזה מותר, זה כמו אלכוהול, זה לא נקרא סם. כשניסיתי להסביר – אמרו לי: 'אתה לא מבין', יש מפלגות שרוצות לחוקק חוק להתיר את זה, עוד מעט זה יהיה מותר. אמרתי להם שזה הנורא מכל, סיפרתי להם כמה זה נורא, לפעמים הצלחתי ולפעמים לא כל כך. הם חשבו שהם יודעים יותר. לאט לאט למדתי על הסם הנורא הזה, כמה שהוא נורא, כמה שהוא מסוכן. זה לא פלא שיש מדינות שמענישות את העוסקים בכך במיתה, זה מביא הרבה אנשים למוות כו'. אני רוצה לספר לך את מה שראיתי במו עיני, לא מה שסיפרו לי, אלה מה שראיתי בעיני. ראיתי נערים ונערות בפעם הראשונה מעשנים או מריחים, לפעמים מסניפים ובסוף מזריקים. שמעתי אותם שהם אומרים בבטחון מוחלט – 'אני, יודע איך להפסיק'. 'אני, יודע מתי להפסיק'. ראיתי אותם כשהם 'לכודים', ועדיין הם ממשיכים לומר לעצמם: 'אני יכול להפסיק בכל רגע שאני רוצה'. הייתי לידם כשהם גלשו מהסמים הקלים לכבדים. שמעתי [אותם] משקרים את החברים שלהם, את הילדים שלהם, אותי, את הנשים שלהם ואת עצמם. ראיתי את בני הזוג שלהם כשגילו את האמת 'המומים' כשנחרב להם הכל מול העיניים. ראיתי את המסוממים מחפשים נואשות אחרי כסף לממן את הסם. ראיתי אותם מוכרים את כל מה שיקר להם, את הבית ואת המכונית, את הרהיטים ואת החופש שלהם, את האשה ואת הילדים, הכל כדי לקנות את המנה היומית. ראיתי אותם לוקחים משכנתא, לוקחים הלואות, משעבדים את כל ההווה וכל העתיד, את עתיד הילדים שלהם, את הכל. ביקרתי אותם בבית המעצר כשנתפסו על גניבה לממן את הסם. ראיתי את עיניהם הכבויות. ראיתי את ההשפלות. ראיתי כשההורים שלהם מפחדים ומדחיקים את האמת. ניסיתי לעזור להם ללכת להשתקם. ראיתי אותם ב'קריז' הנורא של כאב ההתנתקות מהסם. ראיתי אותם חוזרים ונופלים פעם אחר פעם ליאוש הזה. ניסיתי למצוא להם עבודת דחק על מנת לשקם את החיים. ראיתי את המאמץ הנורא שלהם לצאת מבור חלקלק עמוק עמוק עמוק. ראיתי אותם דועכים ודועכים ודועכים עד שהם נכבים ומתים. בפעם הראשונה שנתקלתי באכזריות של הסם הזה – זה היה באופן הנורא מכל. היא היתה אמא צעירה וגבוהה שלא מכבר נישאה. היא הסתובבה בגאווה עם בנה הראשון ברחובות העיר. אשה משכילה שהיתה תלמידה 'מחוננת'. היה לה כל מה שאשה צעירה חושקת בו. כשהבנתי שהיא בסם, גייסתי את כל המומחים לנושא באיזור שלי, ומצאנו לה משפחה שתאמץ אותה כבת מיד אחרי הגמילה. ובאמת היא נגמלה לחלוטין, השתקמה, מצאה עבודה, וחזרה לטפל בבנה. המציאות הנוראה של הסם היא, שגם מי שהצליח להינתק ממנו – לא עוזב אותו עד סוף ימיו. תמיד הוא בבריחה ממנו. אפילו עשרים שנה אחרי הגמילה והשיקום. סיפר לי חבר – עורך דין מצליח בתל אביב – שהוא אחד המאושרים הבודדים שהצליח להתנתק מהסם הנורא הזה, כי כל יום ויום בסיום עבודתו הוא מתכנן את מסלול חזרתו הביתה בדרכים שבהם אין סוחרי סמים. שלא יתפתה למוות האיום הזה. הבחורה הזו לא נזהרה כל כך, אחרי השיקום היא חזרה הביתה, חזרה ונפלה. שמעתי על כך מעובדות הרווחה שלקחו ממנה את הילד למשפחה אומנת, להציל אותו מחרפת רעב. אמא שלו היתה כל כך עסוקה בסם, עד שלא היתה רגישה כלל לבכיו, לרעב ולכאב שלו. אחרי שנה הייתי באיזו הרצאה, בצאתי נתקלתי באשה שנראתה כמו זקנה, אשה קמוטה וכפופה שמחכה לי בפתח עם פנים חוורות, עיניים כבויות, ללא שיניים. עומדת בפתח ומנסה לחייך במה שעוד נשאר לה. מי את? שאלתי. וכשהבנתי שזו אותה אשה צעירה שפגשתי לפני פחות משנה עם תינוק בעגלה, הבנתי בבת אחת את כל הנורא שסם – סם המוות. אחרי זמן קצר מאוד קברנו אותה בבית עלמין. עוד דבר קטן, ראיתי הרבה זוגות שחיו נפלא, והתגרשו בגלל שהבעל החליט לעשן רק קצת 'עשב'. הרבה ניסיתי לתקן, וגילתי שאם יש בתוך הענין 'סמים קלים' – אי אפשר לחיות עם הבן אדם. פשוט הוא בלתי נסבל לחלוטין. והפלא הגדול הוא שהבן אדם לא מבין למה? אני לא יודע מי יותר אומלל במקרים הללו. אבל אני יודע מי אשם!! זהו! אני מקווה שהבנת אותי היטב. מסקנה: כדאי לחיות את החיים האמיתיים. כך יש הרבה אור וטוב ושמחה אמיתית".

ז. דעת הרבי על השימוש בסמים:

בתאריך כ"ג חשון תשכ"ה נפגש הסנטור קינג, ממחוז ניו-יורק, עם הרבי. במהלך שיחתם פנה אליו הרבי ודיבר איתו "מענין הנוער שמתקלקל ומזיק ברחובות. הרבי אמר לו שהנוער התחיל לעשן סמים, והרבי הציע לו הצעה ארוכה כיצד ניתן למנוע זאת" (תשורה י"ד תמוז תשנ"ט, וואלף, עמ' 72). מתיאור זה למדנו שכבר בשנת תשכ"ה היה הרבי מוטרד מתופעת עישון הסמים, עד שראה צורך להעלות את הנושא בפני הסנטור הגוי ואף להציע לכך פיתרון, למרות שמסתבר שהנוער האמריקאי שדיבר עליו הרבי בתקופה ההיא היה ברובו המוחלט לא-יהודי.

השקפה זו של הרבי באה לידי ביטוי גם באגרתו לאיש-מדע מסוים (מורה לדור נבוך ח"ב אגרת רמ), בה הוא מסביר מדוע לא יצאו הרבנים בקול-קורא נגד עישון הסיגריות בעקבות ההוכחות המוצקות שהעישון מזיק לבריאות, ובתוך הדברים הוא מתייחס גם לנושא עישון הסמים: "בשנים האחרונות היה שיקול נוסף והוא, שהאיסור על עישון סיגריות, והצבתו באותה רמה של עישון סמים, עלול להגדיל את השכיחות של שימוש בסמים והתמכרות לסמים, משום שמאמינים שעישון סיגריות, ובמיוחד בקרב אנשים צעירים, מספק 'בריחה' מסוימת, ובמידה מסוימת הוא מהווה תחליף לשימוש בסמים באופן כה נפוץ בקרב בני גילם".

מדברי הרבי במכתב זה עולה ברור שהשימוש בסמים גרוע בהרבה מעישון סיגריות רגילות, עד שכדי לא לחזק את תופעת השימוש בסמים נמנעו הרבנים מלאסור במפורש את עישון הסיגריות.

ח. נקודה נוספת שכדאי להורים (עכשוויים ועתידיים) לקחת בחשבון היא הפן החינוכי:

על פי רוב, גם יהודי שומר מצוות שמשום מה משתמש בסמים, אינו מעוניין שבניו ימשיכו בדרכו. אם כן, כדאי מאוד שיפנים את היסוד החינוכי החשוב שלימד אותנו הרבי – שילדים בטבעם "מספיק בהחלט עבורם אם יהיו להם סטנדרטים שהם רק מחצית מאלה של הוריהם. עקב כך, הורים חייבים לקחת זאת בחשבון ולהשתדל שהסטנדרטים שלהם עצמם יהיו גבוהים לפחות פי שניים מהמינימום שהם מצפים לו מילדיהם" (מורה לדור נבוך ח"ג עמ' 176).

בהתאם לכלל זה מובן אשר כל מי שרוצה שאצל ילדיו יהיה השימוש בסמים דבר מופרך, אצלו צריך להיות כך באופן של כפליים לתושיה.

ט. אגב, מי שכחלק מרצונו העז להיגמל מסמים נדר לא להשתמש בהם עוד, ולאחר זמן התחרט על הנדר ורוצה להתירו, על פי האמור לעיל ששימוש בסמים הוא דבר אסור אין לרב להתיר לו את נדרו. כך נפסק בשולחן ערוך הלכות נדרים (סי' רכח סט"ו): "אין מתירין נדר של דבר איסור, אפילו אינו אלא איסור דרבנן".

[ואף כי הרמ"א שם כותב שכאשר יתכן וייגרם "מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה – מתירים לו לכתחילה". על פי זה לכאורה אם נראה לרב שהמבקש העומד לפניו עלול לא לשלוט בעצמו ולהשתמש בסמים למרות הנדר – רשאי לכתחילה להתיר לו את הנדר; הנה הש"ך שם (ס"ק כח) כותב בשם תשובת רבי אליהו מזרחי שאם התרת הנדר היא "במילתא דאיסורא – אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכהאי גוונא – אין מתירין לו". וההלכה כבתראי, כידוע].

וכך פסקו בפסקי דין ירושלים (שם), שאין להתיר נדר על שימוש בסמים. והדיין הרב נחום אייזנשטיין כתב עוד: "דמאחר שהיא נדרה לטובתה להפסיק עישון הסמים שודאי מזיק, ורצתה להגמל, אין לנו להזדקק להתיר לה נדרה מאחר ועצם הנדר הוא לטובתה, ומאחר ויש היום טיפולים להיגמל מעישון הסמים, יש לנו להדריך אותה לקחת טיפולים כדי להיגמל ושהנדר ישאר על כנו כדי לחזק אותה להיגמל לגמרי ולהפרד מהעישון".

י. לסיום נציין, כי ידוע בשער בת רבים וכבר התפרסמו על כך מחקרים בעולם, שהדחף המוביל אנשים לשימוש בסמים נובע מתחושת עצבות וריקנות פנימית.

הרבי מלמדנו שעבור יהודי "התורה היא הטוב האמיתי והמקור לשמחה אמיתית" (מורה לדור נבוך ח"א אגרת מג עמ' 107).

עוד כותב הרבי, שאצל בני ישראל התנאי לחיים מתוך מנוחת הגוף והנפש, הוא "חיי יום יום כמפורש בשולחן ערוך" בתוספת "סדר יום קבוע גם בעניני העולם, אכילה ושתיה, לימוד וכו'" (דבר מלך ח"ב עמ' 32, ההדגשה במקור בכתב יד קדשו).

מובן איפוא שהדרך האמיתית, היחידה והבטוחה לסילוק התחושות הלא טובות הנ"ל, ומילוי החיים בשמחה וסיפוק פנימיים, היא – א. לימוד תורה בשופי; ב. הנהגה יומיומית על פי הוראות השולחן ערוך; ג. סדר יום קבוע.

והנוהג בדרך זו מביא לעצמו אושר ושלוות-חיים.

[מאתר "הלכה"] 

מצבנו בגלות

"כדי לצפות באמת לישועה, אנו צריכים לדעת ולקבוע במחשבות לבנו, את היחס הנכון למציאות שלנו היום. אנו חיים במצב הנוגד את החיים הנכונים בכל ענייניהם. האדם לא אדם, החברה לא חברה, האמת לא אמת, ההנאות לא הנאות. שום דבר בכל היקף המציאות לא קיים בצורתו הנכונה". "אם נתבונן בצורת אדם כמו שהיא נראית היום, נמצא כי זה הדבר המסכן ביותר שיתכן בעולם. כדי להמחיש את הדבר נצייר מוסד המיועד לנכים כמעט מאה אחוז. כל האפשרות של בני אדם השוכבים שם היא רק להזיז את העיניים. אדם המגיע שלם באיבריו ורואה אנשים במצב כזה, בודאי יאמר טוב מוות מחיים כאלו. 

אם נשווה את מצבנו את בגלות, ביחס לאדם האמיתי הרי שאנחנו פחות מזה, שהרי אנחנו גם עיורים, וגם חרשים, וגם אילמים ביחס לצורת האדם האמיתית. האדם הרי נברא כדי לראות הכל, מסוף העולם ועד סופו (נידה ל:), כדי לשמוע הכל "שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, ושיחת דקלים" (סוכה כח.) על האר"י הקדוש (שחי לפני כארבע מאות שנה) כותב תלמידי ר' חיים ויטאל (הקדמת עץ חיים), שמי שהיה בא לפניו היה רואה עליו מה עשה בימי חייו ומה עשו אבותיו, "ומסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת", כך נראה אדם. האדם נברא עבור מערכת תפקוד מסוג אחר, חושיו ומעשיו היו צריכים להיות חובקים עולם ומלואו, והמלאכים נכונים לפקודתו. ואילו אנחנו מסתובבים בעולם כיצורים עלובים, שאם רק מזכר הדבר צורת אדם הרי זה צריך לעורר רחמים עצומים עד כדי קריעת הלב, היתכן שכך נראה האדם? רבי חיים ויטאל כותב בהקדמתו לספר שערי קדושה שכיוון שרואה שיש אנשים בדורו שאינם מצליחים להגיע לרוח הקודש, על כן חיברו בספרו דרך להגיע לרוח הקודש. תארו לכם כמה רחמנות עלינו שבשבילנו זו בדיחה. עלינו באמת ראוי לבכות".

[ספר רעה אמונה]

לנשואים בלבד - הנאה מתשמיש המיטה

  א. כתב רבי יוסף חיים מבגדד (שו"ת תורה לשמה, סימן עב) בנוגע לשאלה בעניין "איש שהוא צריך לשמש מיטתו בהכרח ,כגון ליל טבילה , וכאשר קם משנתו בחצי הלילה לשמש לא היה לו רצון לתאוות תשמיש וכמעט שהוא קץ בו - אם טוב לדבּר ִעם אשתו אותה שעה דברי ֹשחוֹק וכיוצא כדי לעורר רצון לתאוותו ואז ישמש ברצון וריבוי תאווה או דווקא אדרבה - עדיף טפי למהר לשמש בעוד שאין לו רצון וריבוי תאווה כל כך כדי שיהא משמש משום מצוות עונה כאדם הפורע חובו", והשיב " -אין טוב לשמש בלא רצון אלא אדרבה - צריך שיהיה לו רצון ותאו וה מצד עצמו דהכי איתא בגמרא דנידה (יז א) ,דאי סלקא דעתך משמש ין מזכירין אותן לשבח ? אין הכי נמי דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה . ופירש רש"י 'אונס שינה' :מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאו וה לה כל כך ומשמש לקיום מצווה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מדות. עד כאן לשונו, עיין שם. נמצא , דיותר טוב לעורר רצון ותאווה ולא יהיה קץ בתשמיש זה, על כן מותר לו לדבר בשיחה ושחוק עמה כדי לעורר תאווה ורצון בלבו אם יודע שבזה תתעורר התאווה ויהיה לו רצון. וכן איתא בגמרא (ברכות סב א) דרב כהנא גני תותי פוריה דרב, שמע דשח ושחק ושמש; וכוונת רב, עליו השלום, הייתה בעבור לעורר התאווה שלו כדי שיהיה לו רצון לתשמיש ולא יהיה קץ בה חס ושלום ,כי האדם, אף על פי שצריך לכוון לעשות מצוות ה'  -צריך שיהיה לו בזה תאווה ורצון בכל לבו " עכ"ל.

ונוסיף לדברים אלו את דברי הרב יצחק רצאבי (שו"ת עולת יצחק ב רמב עמוד תיב) שהביא את דברי בעל הרוקח בהלכות תשובה סימן יד "...ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה, ויקדש עצמו בתשמיש המיטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה. אך ישעשע במשמושים ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה ולא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות עכ"ל. וכל שכן בדורנו זה שרבתה הפריצות, ממילא גדלה התאווה והאוויר מזוהם רחמנא לצלן, ומאוד מאוד צריך ליזהר מכל מכשול האורב בכל מקום, וכל ערום יעשה בדעת והבא ליטהר מסייעים אותו"  עכ"ל הרב יצחק רצבאי. 

ב. כתב הרב יהודה גרינוולד (לדעת בארץ דרכך) הרצון להתרחק מהכיעור של העולם המתבטא בפריצות, גסות ובהמיות, עלול להעביר אותנו לקצה השני... ואם יקשו עליך דברי השולחן ערוך (אורח חיים רמ ח) אשר מביא את מעשה רבי אליעזר הגדול "שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד", הרי כתבו האחרונים (ראה מגן אברהם ס"ק כא) כי העיקר הוא כפירוש הראשון (המובא בשו"ע), שמדובר בכוונה בשעת המעשה, שלא תהיה תכליתו להנאת עצמו אלא לשם מצווה ולמלא את חובו כלפי אשתו, ואין הכוונה שיגרע או יצמצם במעשה המצווה (משכן ישראל, עמוד סד-סה) ; והביא (שם בהערה) דברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל "כי האיש אשר יעשה את המעשה באופן שכזה, הרי האישה תהיה אנוסה, הוולד פגום והאיש ייחשב כפושע" . ועל שיטת השולחן ערוך בעניין זה ובכלל בסימן ר"מ, העיר הרב שמואל קדר (קדושת האוהל, עמ' כז) ,"וצריך ביאור מה ראה המחבר לכתוב הדרכה זו של ר' אליעזר לרבים בלא לציין את טעם הדבר שלא ייתן דעתו באשה אחרת, שהרי אפשר דאי אזלינן בתר טעמא  -אדם המכיר שאינו חושש שיהרהר באשה אחרת אינו צריך לחוש לזה... וביותר אפשר שיש אשר יבקש לקדש עצמו כבעל נפש ודווקא קיצור המעשה יביאנו להרהר אחר נשים אחרות... עוד צריך ביאור למה השמיט המחבר מה שכתב הראב"ד דכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם ויש המשהין עצמן הזוכין לבנים זכרים. ונראה שאף בזה המחבר לשיטתו להוסיף חומרא על חומרא" . וכן כתב הרב רפאל בירדוגו זצ"ל (ספר תורות אמת, חלק אבן העזר סימן כה ) על לשון השולחן ערוך "ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוון להנאתו " (סעיף ב), וזו לשונו: "יש לתמוה, איך יהיה זה? אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוונה ? (משלי ו כח) והרי רב ,שהיה מלאך ה' צבאות , שחק ועשה צרכיו להרבות תאוותו (ברכות סב א), ומלכנו דוד המלך עליו השלום בא אל בת שבע בימי זקנתו בלא טעם כי אם לחפצו ולהנאתו, ומי לנו גדול מחסידותו שקרא עצמו חסיד? ושלמה המלך עליו השלום נשא אלף נשים, איך יתנהג עם אלף נשים בכל החסידות היתירה הזאת? ולמה לו לישא כל הנשים הללו? אבל נראה אמת ואמונה שמה שהתירה תורה מותר גמור הוא ואין בו שום נדנוד איסור, אין כל זה כי אם חסידות גדולה, ומן התורה אפילו להנאתו ולחפצו יבעול ואין בו שום גנאי ודופי." 

ויש לצרף לדברים אלו את מה שכתב רבי צבי הירש מזידיטשוב (סור מרע ועשה טוב, ח"א סור מרע ד"ה שישית, עמוד לו) "ושמעתי ממורי דעיקר קדושת הזיווג הוא קודם הזיווג, לדבק במחשבתו ולקשר עצמו בבורא יתברך ברוך הוא וברוך שמו יתברך ויתרומם ויתנשא, כמבואר בספרי קדושה, אבל בשעת הזיווג אי אפשר שלא ייהנה". ובספר חסידים (סי' שסב) מסופר על אנשים שאמרו לחסיד שהיה מנשק את בניו רק כשהיה שמח בדבר מצווה, "לפי דבריך, תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים! אמר להם: ברבות התאווה יהיו הבנים צדיקים, לפי שהרהור התורה מבטלת התאווה". ולכן היה מכוון לפני הביאה ולא בשעתה, וכן כתב הרמב"ן (אגרת הקודש פרק ו') :"אותו החיבור, אם אינו נעשה ברוב חשק אהבה ורצון, אין השכינה שורה בו" .

בדומה לכך, כתב הרב שלמה אבינר בתשובה לאישה ומה שאת מהרהרת בזמן הזיווג על צדיקים כדי שהבן הנולד או הבת הנולדת יהיו צדיקים, ודאי מחשבה טהורה וקדושה היא, אבל המחשבה הפשוטה לעשות חסד לאדם שאתו כרתת ברית חיים  - קודמת". 

ג. כתב רבי צבי אלימלך שפירא, האדמו"ר ממונקאטש, בעל ה'בני יששכר' (דרך פקודיך מצוות עשה א חלק הדיבור אות ו), וזו לשונו: הגם דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, עם כל זה לא תקנו ברכה על הנאה זו (של תשמיש), נראה לי הטעם דלא נתנה להנאה  - רק למצווה... ואף על פי כן כתב הרב החסיד המקובל מהרצ"ה הנ"ל, הגם שלא תקנו שום ברכה על המצווה ועל ההנאה, אף על פי כן ירא שמיים ישבח ויודה בכל לשון על ההנאה כיוון דבעל כורחו נהנה ייתן הודאה לשמו יתברך על ההנאה בכדי שלא ייהנה מן העולם הזה בלא ברכה ותהילה , ואז תחזור ההנאה לבעליה ולא ימעול בקודש.   

ד. לעניין עצם ההנאה מהסתכלות באשתו, ראוי לציין את דברי הרב יצחק רצאבי בשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן רמב עמוד תיב) שכתב, "עוד כתוב שם בטהרת ישראל אות כג שלא יסתכל [רצה לומר, בהתבוננות] שלא בליל תשמיש על אשתו שישנה אז במיטה האחרת (כתב הרב יצחק משה "ובזמננו אין ראוי לישן במיטה בפני עצמה כלל, וכמה משפחות נהרסו מחסידות יתירה זו" [קדושת משה, עמ' נז סעיף עה]) כדי ליהנות בזה ואף שהיא טהורה, כי יבוא על ידי זה להרהור. עיין שם. והנהגה זו אינה אלא ליחידי סגולה. וכבר שמענו מאדם אחד שתמה, בנשים אחרות אסור, ואם באשתו גם אסור, הא כיצד?! ודי למבין ...ועיין תענית (כד ב) עובדא דאבא חלקיה שהייתה אשתו יוצאת לקראתו מקושטת כדי שלא ייתן עיניו באחרת. שמע מיניה דהכל לפי מדרגתו ומידתו, דרך הקודש יקרא לה אם כך ואם כך, והמבין יבין." 

למסקנה: יש חשיבות בהנאה מתשמיש המיטה ולא לעשותו כמי שכפאו שד ,אלא כלשונו של הרב יצחק משה (קדושת משה, בני ברק תשס"ט, עמ' ז) " ...ומכל מקום אין לעשות המצווה בצורה מהירה וחפוזה שאין ממנה הנאה לאישה, אלא אדרבה , חז"ל ציוו שצריך לקיים הזיווג דווקא עם פיוס בשמחה וריבוי תאווה.

["קובץ דבר סתר"]


כבוד אמיתי ומדומה

הוא [הגר"מ שפירא] בעצמו כולו אמר כבוד, ואחר פטירתו חזר ואמר ר' דוב יפה "גלה כבוד מישראל", [ר' דוב החזיק את הרב לא' מרבותיו], והרגשנו בו מה שכתבו על המהר"ל "כבוד יוצרו וכבוד התורה", וכמו שאמר ר' דוב כמה כבוד הוסיף לתורה ולדברי חכמים וכו'. אבל הכבוד שנהג בעצמו היה כזה שכשיצאו ממנו לא יצאו מושפלים, אדרבה כבוד שרומם וכיבד את כל מי ששוחח איתו ובא איתו במגע שהרגיש גם הוא בעצמו את התפארת אדם. גם הלשון שלו היתה תמיד נקייה ומרוממת. 

ומכלל הכבוד, יחידוּת. בשיעוריו לפני ר"ה היה מפליא לדבר על הנושא של לפיכך נברא האדם יחידי, והיה חוזר ואומר שכל רצונו של הקב"ה מהבריאה יכול לעלות מאדם אחד, עיי"ש בארוכה. אמר לי פעם: אין דבר יותר יפה, מפואר, מעניין, מאשר צורת אדם כמות שהיא. עוד היה אומר: כל כבוד הוא במקום שיש יחידות. שמה שיש פה אין לזה תמורה. וכל אדם יש לו כבוד כי הוא יחיד. ובהספדיו היה רגיל להשתדל ולמצוא נקודה שבה הנפטר היה חד בדרא ולא הניח כמותו בה, ופירש פעם טעמו [במענה לשאלה], שכן ההספד "יקרא" הוא, והכבוד אינו אלא במקום שיש יחידות. [אגב, למרות שהיה קשה להביא אותו לדרשות, אבל להספדים היה קל מאד להביא אותו, גם במקומות רחוקים. וכנראה משום חומר כבוד התורה, ומה שאמרו חז"ל על המתעצל בהספדו של חכם].

ומאידך גיסא סלד מכבוד חיצוני. מאוד סלד מפרהסיא, מחיצוניות. הוא לא סבל צילומים, היה מעדיף שלא יקראו בשמו בכיבודים. לא סבל שישירו לו, היה לו לזרא. בענין החנופה וזיוף אמר לי פעם: "שקר אני שונא, אפילו ריח ונדנוד של שקר". והמובן לי היה שהכוונה בעיקר לשקר באישיות. צביעות וכדומה, ומאידך מאד היו חביבים עליו אנשים אפילו פשוטים, אם היו אנשים טבעיים וישרי דרך ללא יומרות וחיצוניות. 

פעם הייתי אצלו בחדר, ונכנסו אנשים ממכון כלשהו להזמין אותו לאיזה כינוס שערכו. אז הוא אמר לי אחרי צאתם "אנשים עושים פרופוגנדות, ורוצים שאני אהיה האיסתירא בלגינתם". מה שנקרא אצל אנשים כבוד, היה בעיניו בזיון גדול. נקעה נפשו מדברים כאלה. תמיד הרגשנו אצלו עם כל חיבתו לכל ת"ח ואיש מעלה, אבל כשההוא היה גם אינו מפורסם, תמיד נוספה אצלו לוית חן מיוחדת וחיבה יתירה לאישיותו. 

דיברו בנוכחותו פעם על גאון גדול א', ואמר מישהו שהלה לא זכה להתפרסם. הרב הגיב מיד, כוונתך שזכה לא להתפרסם... הוא אמר פעם בשם ר' חיים עוזר: "כשהשקר והחנופה התחתנו אז הוולד זה הפוליטיקה", והוסיף "אני תמה שזה לא מפורסם מספיק". עוד שמע בשם ר' חיים עוזר ממישהו שנכח במקום: "העיתונות זה בית הכסא של  העולם". ברח מדברים שקשורים ללכלוך של העולם, אפילו עניינים חשובים של מצוות, אם נתערב בהם משהו מדברים כאלה זה כבר לא היה בשבילו. העדיף מצוות אחרות. היה פעם כינוס של גוף נכבד, בתוך הדברים הוא שאל היכן הכינוס מתקיים אמרו לו – ברחוב. ואמר כינוס ברחוב זה לא בשבילי. ישבנו אצלו פעם בחוה"מ והיה שם א' ואמר: הרב, אני רוצה לשאול שאלה, מדברים אברכים ולא יודעים איך לדבר, אין לדיבורם ידים ולא רגלים. האם לא היה נכון ללמד אברכים קצת צורה איך להביא דברים לפני ציבור? והשיב: תורת הנאום היינו תורת הבלוף, איך לקחת דברים וליצור להם מחלצות. הכרתי אנשים שכל כך לא ידעו לדבר, והשפעתם על העולם היתה כבירה. מה שמשפיע הוא התוכן האמיתי שבדברים.

הרב ברוך וידר שליט"א-לבניינה של תורה חלק ר"צ - התמכרות לאינרנט